טריפ שני, אחרי הראשון שהיה לפני ארבעה חודשים על 1.5 גרם גולדן טיצ'ר. הראשון היה חוויה ביתית יחסית קלילה, אפילו כיפית ומגניבה, עם כמה שינויים ויזואליים, ריקודים ולא הרבה מעבר – כתבתי עליה כאן, אפשר למצוא את הטריפ ריפורט. טיפה התאכזבתי שלא חוויתי מה שאחרים מתארים, כי מלכתחילה ניגשתי לפטרייה ככלי טיפולי-רוחני כדי להתמודד עם הילדות שהייתה לי ובכל זאת קיבלתי את החוויה שהייתה ונהניתי ממה שהיא נתנה לי.
אתמול הלכתי על 3 גרם גולדן טיצ'ר עם אותו סט וסטינג שעבדו לי פעם קודמת. בבית, לבד, בקן נעים שיצרתי במיטה והכנה נפשית לקבל כל מה שיגיע עם התרגשות לקראת הבאות. סביבות 20:00 שתיתי את החליטה שהכנתי עם (המון) הג'ינג'ר והפטרייה, הלכתי לשכב ושמתי כיסוי עיניים ומוזיקת אמביינט באוזניות.
פה דברים מתחילים להתערפל. איבדתי תחושת זמן ומרחב ושכחתי איפה אני נמצא. לפעמים עלתה לי השאלה "איפה אני?" וגם "מה אני?" ולא תמיד הייתה לי תשובה. בעיניים עצומות ראיתי לטאות עשויות אותיות עבריות בפרקטלים, וגם הגוף שלי התחיל להתפתל אז הרגשתי שאני הופך להיות לטאה או נחש, אולי איזה יצור במרק הקדום לפני שהכל התחיל. היה לי ברור שאני לא אדם אלא יצור עם אינסטינקטים הישרדותיים שקיים כחלק ממארג הקיום ולא עומד לבדו. המשכתי להתפתל מהבטן החוצה והרגשתי עקצוצים במפשעה אז נגעתי בעצמי. ראיתי דפוסים של עור נחש, כאילו אני זוחל בין נחשים אחרים ולא כריות ושמיכות, ובשלב מסוים כבר לא הייתי לבוש אז לגמרי התמסרתי לנחשיות שבי. הרגיש כאילו חלפו אלפי שנים במצב הנחשי. הפסקתי לזוז והרגשתי שאני מת, אז נתתי לעצמי להיות גופה.
אחד האלבומים שהאזנתי לו היה בנושא מסע לחלל וכולל הקלטות של נאס"א ואסטרונאוטים\קוסמונאוטים אז בהתאם הרגשתי בחלל. המזרן שעליו הייתי המריא וריחף בחלל ונאחזתי בו תוך כדי שאני נהנה מהמסע בלי להבין מה למעלה ומה למטה. היה שלב בו כנראה התחלתי להפוך לאדם, היה לי שלב אוראלי בו גיששתי ובדקתי דברים עם הפה ופתאום פינה של כרית הפכה להיות פטמה לינוק ממנה שזה היה נחמד. גם הרגשתי שאני עשוי מבשר הפטרייה, משהו במרקם של השפתיים שלי מאוד הזכיר לי ולא אהבתי את זה כל כך אבל ניסיתי לקבל את זה. בהערת שוליים, אני לא אוהב פטריות מאכל בגלל המרקם והטעם. בשלב זה כל המציאות הייתה פרקטלים.
הפנים שלי היו רגישות למגע ובמיוחד השפתיים, והרגשתי מוקף בעור חשוף בצורה קצת לא נעימה. היה ערבוב בין עור הנחש, לעור האנושי ועור הפטרייה שהיה לי מוזר. לפעמים הרגשתי כמו ענק, לדוגמה כשהסתכלתי על היד מולי בשכיבה או כשהלכתי לשירותים. באזור 23:00 עברתי לסלון לשלב רגוע יותר, צפיתי בסרטוני טבע ושמעתי דאנס עמוק כזה שאני אוהב. ככה העברתי את הזמן עד שלאט לאט התחילה להיבנות אצלי בחילה. ניסיתי להתעלם ממנה בהתחלה אבל היא באה בגלים.
עכשיו התחיל השלב הכי קשוח. סביבות חצות הרגשתי שאני צריך להקיא אבל זה לא יצא, גם לא הקאתי המון שנים אז זה הרגיש מוזר והעובדה שזה לא קרה התחילה לעורר אצלי מצוקה. הרגשתי על סף התקף פאניקה שלא היה לי שנים, כאילו אני אהיה תקוע בבחילה הנוראית לעולם ואני לא יכול לסבול עוד דקה של המצב הזה. בסוף הצלחתי להקיא קצת והמשכתי לנסות להרגיע את עצמי עם דיבור, ליטוף ונשימות. התקלחתי כדי להתרענן ולשטוף מעצמי את הטריפ וחשבתי שזה יהיה הסוף, אבל לא – הרגשתי בחילה מהמים החמים ועדיין הרגשתי בפנים גם כשיצאתי מהמקלחת. פה כבר התחלתי להיות מותש, נע בין הבחילה שהתעוררה מהמון דברים לבין הרצון להירגע ושהטריפ יסתיים. הכל היה טריגר הקאה – האבק בדירה שלי, המחשבה על דמויות מסוימות בחיי, תמונות צבעוניות, סרטונים עם זוויות מוזרות ובמיוחד השפתיים שלי והתחושה שהן עשויות מפטרייה (אולי ההשפעה האחרונה שנשארה איתי, תסבך אותי עד כדי כך). לא היה לאן לברוח מזה. אחרי משהו כמו נצח בו הדקות לא חלפו הקאתי שוב, הפעם בצורה משמעותית יותר, וכנראה פשוט הקאתי את התה ועוד מים ששתיתי. נכנסתי לטריפ בין השאר במטרה לאבד שליטה ולתת לדברים לקרות, אבל משהו בסף הפיכחות יחד עם אובדן השליטה על הגוף היה לי קשה מאוד להתמודדות. סביבות 02:00 קרסתי על הספה ומאוחר יותר המשכתי למיטה.
בין התובנות שצצו תוך כדי הטריפ – הרבה "מותר לי" נאמר בקול, מותר לי לשכב כאן ולא לעשות כלום עד שארגיש אחרת, מותר לי להנות מהפירות של המאמצים שלי לאורך השנים. כולנו עשויים מאותו חומר פיזי. תובנות שעלו לי אחרי – הכל מגיע בגלים ותקופות. גם אם קשה – לזכור שהכל חולף. אני יודע איך לטפל בעצמי כמו שהורה מטפל בילד, במיוחד הרגשתי ככה ברגעים הקשים על הרצפה של השירותים מתחנן שהטריפ יסתיים. יש דברים שצריכים לקרות, תן להם. לשחרר לשחרר לשחרר. לתת לעצמי להיות. אני מקום ראשון בסדר העדיפויות שלי, אחרי זה כל השאר. אני מכיר את עצמי היטב.