זה יום שבת אביך במיוחד באמצע מרץ האחרון. שבוע קודם התבשרנו שלאשתי יש סרטן. זה מקרה פשוט יחסית, תודה, יהיה בסדר. אבל הדרך תהיה קשה, זה בטוח.
אז דיברתי עם הבן אדם על פינס אנבי שקניתי. אני שואל איזה מינון יהיה לנו טוב לטריפ קליל שאפשר לנקות איתו את הבית, לרקוד, לבשל…0.8 גרם. אחלה. אכלנו 0.8 גרם.
שעה אחכ אנחנו שוכבים מחובקים על השטיח, שומעים את מרתה ארגריך מנגנת את הפרטיטה לפסנתר מס' 2 של באך ובוכים. בעיניים העצומות שלי רצים קוים ועיגולים ואורות.
אחר כך יצאתי אל הסופה שבחוץ. זה ישוב כפרי שבליבו גבעה מיוערת ולידה פיצוציה/מכולת. על הגבעה עומד מבנה בטון גדול. שמתי אוזניות עם מרתה ארגריך, נכנסתי ללופ מוזיקלי, והלכתי לפיצוציה. הרחובות ריקים. עובדים זרים מהודו מנסים לשחק בדמינטון. הענפים על העצים זורמים לי מול העינים כמו גלים. רוח ואבק ורחובות ריקים. זה מרגיש כמו סוף העולם. בפיצוציה האנשים בתור נראים כמו עצמם: הפחדים, המאבקים, הכאב. אני מחייך. קניתי קוקילידה, היה ממש טעים.
חזרה בבית אשתי ואני מחליטים לצאת לעולם. בחוץ סופה והראות נמוכה, פה ושם הטלפון מסמן לי התראות על ירי מאירן. העצים נראים לי מתנשמים. עולים ויורדים. האדמה זורמת לי מתחת לרגלים. אשתי מחייכת ומשהו זז לה בפנים אני מסתכל עליה מקרוב. היא אומרת לי משהו. לא יודע מה. אני מהנהן ומחייך. מרתה ארגריך שוב מנגנת לי באך באוזניות.
עלינו לגבעה המיוערת. הרוח מאיים להפיל עצים. אני מחייך, האדמה זורמת. ליד מבנה הבטון אני שואל אותה אם בא לה לעלות על מפה לשם אני מוצא סולם עץ מאחורי איזה צריף, ויוצא מאחורי הצריף סוחב את הסולם. אישתי נופלת על הרצפה מרוב צחוק. מרתה ארגריך מנגנת סקרצו. אני מטפס בסולם, זאת לא מטאפורה. אישתי מנסה לטפס, אבל מוותרת. מעדיפה את הקרקע היציבה. הכלב גם מעדיף להשאר למטה. (כלב בטריפ זה עניין מורכב).
למעלה על הגג הרוח החמה והאביכה נושבת בשיא. מישהו כבר היה כאן והשאיר בקבוק יין ריק על הגג. גם כיסא נשאר כאן, בדיוק לכיוון הים והשקיעה. לפי הקצב של מרתה אני מנצח על הרוח, מניף ידים בהתלהבות לכל הכיוונים. זה רק אני לבד בעולם הזה עם הרוח החמה והאובך. רק אני ומרתה מנגנת לי באך באוזניות. איזה טירוף.
מה שקרה אחכ אני כבר לא זוכר. כנראה היו מעורבים שם בננה ותמרים ושוקולד, אבל אולי זו לא אמת.