הכל התחיל בתכנון לצאת לפסטיבל "מטאורה" בכפר נוקדים. מטאורה הוא מרחב המקדש את החיבור לטבע ולשקט, אירוע שבטי בלב המדבר הנערך בשיא מטר המטאורים של חודש יולי. הקונספט הוא "מוזיקה מהמרחב", הופעות חיות המתמזגות עם השקיעה והזריחה, עטופות באווירה של עומק וחיבור פנימי. המשתתפים שוכבים על מזרנים ומחצלות תחת כיפת השמיים, כשהמוזיקה משתלבת במרחב בטבעיות ולא משתלטת עליו. התאורה עדינה מאוד, העיצוב שומר על פשטות אורגנית, והמדבר והכוכבים הופכים לחלק מרכזי מהחוויה. כל זה יוצר תחושה של טקס דתי או מדיטציה מוזיקלית, הרבה יותר מאשר פסטיבל רגיל. נסענו לשם ארבעה חברים, אני, אבירן החבר הכי טוב שלי ועוד שתי ידידות. התוכנית הייתה פשוטה – לשבת יחד תחת האינסוף, לצפות בכוכבים הנופלים ולהתמסר לצלילים המכשפים של מרק אליהו.
חשוב לי לציין שהמסע הפסיכדלי שלי החל במסיבות טבע עוד בגיל 18. במהלך השנים, ועד גיל 33, צברתי ניסיון אדיר הכולל עשרות, אם לא מאות, מסעות בארץ ובעולם. הגעתי לפסטיבל כשאני "חזק" מאוד בתחום, מכיר היטב את מרחבי התודעה ומיומן בניווט בתוכם. בתקופה שקדמה לפסטיבל, עולם הפטריות היה חלק משגרת חיינו. היינו יוצאים למעיינות סביב ירושלים עם מחצלת, פק"ל קפה ורמקול JBL. חוקרים את הטבע, נהנים מהצחוק ומהשיחות העמוקות שבינינו.
מכיוון ששבועיים קודם לכן עברתי טריפ עוצמתי (5 גרם) והרגשתי שפיתחתי סבילות מסוימת, החלטתי להעלות את המינון כדי להגיע לאותה רמה, ובנוסף בער בי רצון פנימי מסוים לגעת במקום גבוהה יותר, לא האמנתי שאני אגיע לאן שהגעתי. זה אכלתי, בלע אותי, פשוט אפס שליטה. בזמן שהידידות ואבירן לקחו כמות של כ-3 עד 4 גרם, אני לקחתח 8.6 גרם של פטריות, 7 מסוג Penis Envy ועוד גרם וחצי משוקולד פטריות. ברגע האמת, היה לי חשש מסוים. התחלתי עם 5 גרם, ואז אמרתי לעצמי "רגע, אולי אני אעלה?". לקחתי עוד והגעתי ל-7 גרם. שוב עצרתי ושאלתי את עצמי: "לקחת עוד אחד או לא לקחת?". בסוף החלטתי ללכת על זה, לקחתי עוד שתי קוביות של שוקולד פטריות, מה שהביא אותי לסך הכל של 8.6 גרם.
תחילה כשחשפתי בפני אבירן את הכמות שלקחתי, הוא נתקף בהלה. "אתה דפוק? אתה תתפחלץ!", הוא צעק עליי. הלחץ שלו חלחל אליי לרגע וגרם לי להיבהל, אך נשמתי עמוק והרגעתי את שנינו. אמרתי לו שהכל יהיה בסדר, שאני אעבור את זה כי אני חזק וכי יש לי סבילות מהפעם הקודמת. למרות המילים המרגיעות, בתוכי ידעתי שאני פוסע אל תוך טריטוריה לא מוכרת ומפחידה, ושמה שעומד לבוא לא דומה לשום דבר שחוויתי. אבירן לא השתכנע והמשיך להילחץ, הוא הסתכל עליי ואמר " מה אתה לא נורמלי, אין לי כוח לשמור עליך! באמת אין לי כוח לשמור עליך עכשיו, למה עשית את זה?". המילים שלו הדהדו באוויר בזמן שהרגשתי את הקרקע מתחילה לרעוד.
המסע הזה אכל אותי, הוא פשוט בלע אותי חי. לא הייתה לי שליטה על עצמי בכלל, הייתה לי אפס שליטה על מה שקורה. למרות כל הניסיון שלי, לא האמנתי אפילו בחלומות שלי שאפשר להגיע למקום כזה.
המסע נפתח בוויזואלים עוצמתיים ומטורפים שפשוט "חטפו" אותי. כעבור כשעה כבר הייתי עמוק בתוך החוויה הוויזואלית, ומהר מאוד התפרצו ממני פרצי צחוק מטורפים ובלתי נשלטים. הייתי "דלוק" בצורה קיצונית, הבטתי בחבריי שגם הם כבר היו בתוך הטריפ, ופשוט נקרעתי מצחוק מולם בלי יכולת להפסיק. לאחר מכן התרחקתי מהם קצת, ופתאום התחילו להציף אותי הבנות עמוקות. מיד אחרי הצחוק הגיע גל של בכי משחרר, מזכך ומנקה. צעקתי "תודה! תודה אלוהים!". הרגשתי אושר צרוף והודיה עמוקה על חיי ועל המסע שלי, תחושה שמילאה כל תא ותא בגופי. בתוך האושר הזה, ניגשה אליי מישהי מהמרחב הבטוח. בתחילה לא הבנתי שהיא בתפקיד, ופשוט שיתפתי אותה בכל מה שעובר עליי. ברגשות, בתובנות ובאהבה האינסופית שזרמה ממני. תוך כדי הדיאלוג איתה, הגעתי לתובנות והבנות רוחניות כאשר אני בוכה. לאט לאט התחלתי להבין ולהרגיש שהכל אחד.
ביקשתי ממנה שתקרא לאבירן. כשהוא הגיע, הוא נראה מבוהל מהמצב שלי, אבל אני הסתכלתי לו ישירות בעיניים ואמרתי לו "אבירן, הבנתי את המשמעות של החיים. הכל אחד. הכל שזור. אני ואתה זה אחד". הסתכלתי עליו והרגשתי שאני זה הוא, וגם זאת שליידי והאנשים האחרים שסביבי ושלמעשה אני בכל מקום, כולנו אחד, הכל אחד. תפסתי את ראשי וצעקתי "הבנתי את הבשורה! הבנתי את המשמעות!". באותו רגע הבטתי על העולם מבחוץ והרגשתי חמלה אינסופית. חשבתי על כל המלחמות, על הדתות, על האנשים שנלחמים זה בזה בשם אלוהים כזה או אחר, בזמן שהאלוהות נמצאת כאן, בהכל, והיא אחת. הרגשתי את האחדות הזו בכל רמ"ח איבריי. הייתי בכל מקום בו זמנית.
הבנתי שאין באמת הבדל בין חיים למוות או בין חומר לאנרגיה. הרי אם הכל אחד ואני נמצא בכל מקום, אז אי אפשר באמת למות, הכל נצחי ורק משנה צורה בתוך הרצף הקוסמי. מתוך ההבנה שלמעשה אין באמת הבדל בין חיים למוות, ושאם הכול אחד אז גם אני נמצא בכל מקום ואין הפרדה אמיתית בין חומר לאנרגיה, עלתה בי תחושה שאין באמת “עדן” כמשהו נפרד כי אם הכול הוא אחד, אז הכול כבר כאן, תמיד. מתוך הדחף להתקרב כמה שיותר למהות הטהורה הזו, לקצה שבו אין עוד שכבות או הבדלות, הפשטתי את בגדיי. לא היה בזה רק אקט פיזי, אלא ניסיון להתקלף מכל מה שמפריד ביני לבין התחושה הזו, מתוך מחשבה אם אני והכול אחד, אז למה בכלל צריך בגדים או הגדרות?
בתוך זה מצאתי את עצמי עירום על האדמה, דבוק לקרקע המדברית, וצועק “אני מת! או שאני חי?!”. לרגע נבהלתי והרגשתי לחץ עמוק, כי אם באמת אין הבדל אז מה זה הרגע הזה עכשיו? האם זה חיים או מוות? התחושה הייתה שהגבולות פשוט נמחקו, ושאין יותר דרך להחזיק את ההגדרות הרגילות . המושג "זמן" נעלם, וכל הקונספט של "פסטיבל" נמחק לי מהתודעה. לא הייתי באירוע חברתי, הייתי בתוך סיטואציה קוסמית. היה לי רצון עז ללכת הצידה, לשבת לבד במדבר ולעשות מדיטציה כשאני עירום לגמרי, אבל האנשים מהמרחב הבטוח לא נתנו לי ללכת. זה הקשה עלי ולא רציתי ללכת איתם אבל הם לבסוף שכנעו. הם לקחו אותי אליהם וביקשו שאשתף אותם במה שאני חווה. ישבתי שם מולם, חשוף לגמרי, מתייפח מהתרגשות ומרגיש את ההילות של כל מי שסביבי. הבנתי ש"עדן" זה לא רק הגוף הזה, אלא משהו הרבה מעבר.
יש לי הרבה חורים בזיכרון מהשלב הזה של הטריפ, אבל אני זוכר שאחרי פרק זמן מסוים, כשהחשיבה התחילה לחזור אליי לאט לאט, האנשים במרחב הבטוח התחילו "להנחית" אותי בעדינות. הם הסבירו לי שאני נמצא בפסטיבל ושיש סביבי אנשים, והזכירו לי שאני צריך ללבוש בגדים. כל הדברים האלה היו בשבילי זרים באותו רגע, כי מבחינתי הייתי במקום שבו אין חוקים ואין גבולות, רק אושר צרוף מההבנה שהכל הוא אנרגיה אחת נצחית.
המסע הזה שינה את חיי מקצה לקצה. נותרתי עם "אושר צרוף" שליווה אותי חודשים ארוכים לאחר מכן, ומאז אותו לילה במדבר אני אדם רגוע יותר, מלא בחמלה והבנה עמוקה שהגלגול הנוכחי הוא רק חלק קטן מרצף אינסופי של תודעה אחת גדולה. רצון להשתלב עם הבריאה ולעזור לה כמה שיותר. החוויה הזו נטעה בי שאיפה בוערת לעסוק בטיפול פסיכדלי, אני רוצה להקדיש את חיי לעזרה לאחרים דרך ה"תרופה" המטורפת הזאת, ולתווך לעולם את הריפוי והשחרור שהיא מאפשרת.