נכתב על ידי אילנה פז.
מחקר חדש פורסם החודש העוסק בקשר שבין שימוש בפסיכדלים בקרב זוגות לבין מציאות משותפת ורווחה. לא היה מפתיע שהקריאה לקחה אותי לכמה מחשבות. מצד אחד, הממצאים היו כל כך בהלימה עם הניסיון שלי בשטח, גם בקליניקה וגם מתקופת עבודתי בגישה מערכתית בבריאות הנפש (גישה שרואה את האדם כחלק ממערכתית משפחתית/זוגית). מצד שני, התהליך של הפיכתו של הטיפול הפסיכדלי לחוקי בעולם ובארץ הוא כזה מורכב. והנה מתגלה פה עוד מורכבות, שייתכן שאם נטפל בפרט ולא במערכות החשובות בחייו כמו הזוגיות, המערכות עשויות להתפרק. וזה השאיר אותי במתח. אבל החלטתי לכתוב על נושא בכל זאת, כי זה חשוב.
המתח בעיקר נובע מההבנה שבסוף הכל מתחיל ונופל בתקציבים ואני בחשש ובספק כמה ייושם הדגש החשוב הזה שאני באה להציג כאן. אשתף שבדיוק קיבלתי הזמנה למפגש פרידה ממרפאה נדירה ומיוחדת בה עבדתי שנים בגישה כזאת (אמנם סיימתי את עבודתי שם ב-2020 אבל שמרנו עם קשרים). זה אחד המקומות הבודדים שהכרתי בעשור שביליתי במערכת בריאות הנפש שבאמת עשה עבודה מערכתית עם המטופלים – טיפול לא רק בהם אלא גם בסביבתם (משפחה, בני/ות זוג) – והצליח להחזיר חלק לא קטן של צעירים לאחר משבר פסיכוטי חזרה לחייהם. למה פרידה? כי הם נסגרים. סופית. אזלו התקציבים שהחזיקו אותם – עמותות, קרנות תמיכה, קופות החולים, והמדינה כבר לא מעוניינים לתקצב אותם, אפילו שכל צעיר כזה שהופך להיות לנטל על המערכת בעקבות חוסר תפקוד. וגם, מה זה אחוז בודד של סובלים מפסיכוזה כשיש חצי מדינה בפוסט טראומה?
זה תמיד הרגיש כמו סדין המיועדת למיטת יחיד שמנסים כל פעם להלביש על מיטה זוגית. אתה מלביש על קצה אחד וזה בורח בצד השני. והמיטה היא לרוב זוגית ומשפחתית כי כולנו חלק ממערכות.
אז בואו קצת נדבר על המחקר. תמיד נחמד לי להבין איך נולד הרעיון מאחורי המחקר. מגזין "המיקרודוז", מבית המרכז למחקר פסיכדלי באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, שוחח עם קורנליוס על האופן שבו פסיכדליים משפיעים על המציאות המשותפת של בני זוג, והאם מטפלים המסתייעים בפסיכדליים צריכים לקחת בחשבון את חיי האהבה של המטופלים שלהם. טליאה קורנליוס, פסיכולוגית בריאות באוניברסיטת קולומביה, קראה את הספר "החיים הנסתרים של העצים" – ספר העוסק בדרכים הבלתי נראות שבהן עצים מחוברים זה לזה דרך רשתות שורשים ופטריות תת-קרקעיות. הספר הזכיר לה משהו שלמדה במהלך לימודי הפסיכולוגיה החברתית: כמה חשוב לאדם שתהיה לו מציאות משותפת עם אחרים. "מציאות משותפת" (shared reality) פירושה שאתה רואה ותופס את העולם בצורה דומה לבן/בת הזוג הרומנטיים שלך, לחבר או להורה. במערכות יחסים, הוכח שמציאות משותפת מקרבת בין אנשים ומובילה לתחושת משמעות גדולה יותר בחיים. "ישנו רצון אנושי להיות באותו דף", אמרה קורנליוס בראיון. אך מה עשוי לקרות במערכת יחסים אם אדם אחד עובר חוויה טרנספורמטיבית ומשנת חיים, כמו חוויה פסיכדלית, ואילו בן הזוג השני לא? האם אותו אדם ישאיר מאחור את המציאות המשותפת שהם בנו יחד? השנה, קורנליוס פרסמה עם שותפותיה מאמר בכתב העת Journal of Psychoactive Drugs, בו ניתחה תשובות של קרוב ל-1000 איש – 798 אנשים ו-81 זוגות – לגבי השימוש שלהם ושל בני הזוג שלהם בפסיכדליים, ספציפית LSD ובפסילוסיבין. היא מצאה שכאשר בני זוג השתמשו בפסיכדליים יחד עם בני הזוג שלהם, הדבר היה קשור להבנה משותפת מוגברת; אך ההפך היה נכון גם כן. שימוש בפסיכדליים ללא בן/בת הזוג היה קשור באופן עקיף להחלטה מאוחרת יותר לסיים את מערכת היחסים הרומנטית.
המסקנה האחרונה קצת פזיזה בעיניי כי המחקר הוא תצפיתני ולכן לא ניתן להניח סיבתיות, בפרט על כך שטיפול פסיכדלי עשוי לפגוע במערכות יחסים. אנחנו גם לא יודעים מה הוביל להחלטה של משתתפי המחקר לחוות חוויות נפרדות מלכתחילה. ייתכן גם שאלו שחוו חוויות נפרדות היו בסיכון גבוה להיפרד, ואנחנו יודעים ממחקרים קודמים שאנשים נוטים לזרז החלטות חיים משמעותיות בעקבות חוויות פסיכדליות, שזה לא בהכרח דבר רע, להיפך. כמו שאמר איזה פילוסוף גרמני "אם עלית על הרכבת הלא נכונה – תרד ממנה מהר" (הוא אמר את זה לפני השואה נו).
אני גם מרגישה צורך לחלוק מניסיוני החיובי בעבודתי עם תפיסות מערכתיות בבריאות הנפש, ללא קשר לטיפול פסיכדלי. בעבודה עם מסגרות ששמות דגש על מעורבות במשפחה ככלל (הורים אם מדובר בצעירים, ילדים אם מבוגרים), ובני זוג בפרט, יודעות כמה ערך זה מוסיף ואיזה פער נוצר כאשר המערכת המשפחתית לא נלקחת בחשבון. בעשור שבו הייתי בבריאות הנפש, עברתי מקצה אחד של אפס מעורבות או מעורבות מינימלית במסגרות אשפוז לעבודה רב מערכתית, ממוקדת בעבודה זוגית ומשפחתית. בקצה אחד, פגשתי תחושות של ייאוש ושחיקה, גם של הצוות וגם של המטופלים, במיוחד כאשר ישנה הטבה אצל המטופל ואז חזרה של התסמינים עם חזרתו הביתה עקב חוסר התאמה בין הצרכים והיכולות שלו ושל סביבתו. בקצה השני, שבו המעורבות של המערכת המשפחתית הייתה משמעותית, התוצאות הורגשו בהחלט.
תוצאות המחקר בהלימה גם למה שאני למה אני מגלה כמטפלת זוגית מיודעת פסיכדליה בקליניקה שלי. חוויות משותפות באמת מייצרות מציאות משותפת שמחברת בין בני הזוג, ואז האינטגרציה הזוגית עוסקת בהטמעה של החיבורים האלה בחייהם של על מנת לקדם שינויים ביחסים שלהם ביום יום. ואכן חוויות משמעותיות טרנספורמטיביות שעובר אחד מבני הזוג עשוי להוביל לחוסר איזון ולהשפיע באופן שלילי על היחסים, אם הצד השני אינו מעורב כלל.
לקראת סיום, אני רוצה להרחיב ולחרוג מעבר למושג של מציאות משותפת ולדבר על חוויות טרנספורמטיביות וקפיצות הגדילה שמגיעות בעקבותן. אנחנו נראה שינוי משמעותי באדם, בין אם הוא מחלים מפוסט טראומה באמצעות טיפול פסיכדלי, בין אם הוא מתמודד עם דיכאון מתמשך ומטופל בטיפול שאינו פסיכדלי וחווה פריצת דרך, ובין אם מדובר על שני בני אדם ללא אבחנה נפשית שאחד מהם מחליט לצאת למסע של גילוי עצמי. במערכות זוגיות (ומשפחתיות וחברתיות אחרות) יש מראות ש"מתקבעות", ולא משנה איזה שינוי האדם עושה – המראה מחזירה שיקופים שלו מאיך שהוא היה בעבר, לפני השינוי שעבר. גם אם השינוי הוא רצוי, לא פעם בני/ות הזוג עשויים לפספס אותם ולהגיב על אוטומט – וזה מרחיק. במקרה כזה לקום ולפרק זאת אופציה ובחירה לגיטימית, אבל לא תמיד היא בלתי נמנעת ונכונה. בכל זוגיות טוב לעצור מידי פעם ולבדוק לאיזו גרסה של בן.ת הזוג שלכם אתם למדתם להגיב באוטומט, ולבדוק אם זה עדיין אקטואלי. אם בני הזוג עושים את זה יחד – הם צומחים יחד.
אז מה אני מנסה להגיד? זאת עוד מורכבות שחשוב שנחזיק בראש. כחוקרים, כמטפלים, כמטופלים שעוברים תהליכים, כזוגות שעושים פסיכדלים יחד או לחוד.
