נכתב על ידי מיכאל הופמן.
הקדמה חשובה: חשוב לי מאד לשים את הדברים שאני כותב בקונטקסט האישי שלי כדי שיהיה ניתן להבין טוב יותר מדוע אני כותב את הדברים האלו ומה הערך שלהם. כמובן כל קורא יבחן את הדברים בצורה שונה אבל חשוב לי לשקף את האינטרסים שלי במאמר הזה. בנוסף, לשם הנוחות נכתבת הכתבה בלשון פניה גבר, אך חשוב לי להדגיש שהיא בהחלט פונה לכל המגדרים.
נעים מאד 🙂 שמי מיכאל הופמן, מוביל קהילת מדברים פסיכדליה ומייסד שותף של "המעגל הפסיכדלי". אני פעיל בתחום משני התודעה משנת 2018 ובין השאר הייתי מעורב בהקמה של תאים סטודנטיאלים בתחום, לקחתי חלק בוועדת הסמים בכנסת, הדרכתי קצינות מבחן, והייתי מעורב בהפקה של ארבעה כנסים פסיכדליים. בנוסף, הקמתי יחד עם שותפים את הפורום הישראלי למחקר פסיכדלי, הנחתי מעגלי אינטגרציה (קבוצות לעיבוד קבוצתי של חוויות פסיכדליות) והעברתי הרצאות רבות בתחום. בשנה האחרונה אני ושותפיי מובילים ומפתחים הכשרות בתחום משני התודעה תחת המעגל הפסיכדלי, שבאתר שלו אתם קוראים מאמר זה. אני בוגר BA במדעי ההתנהגות, MA בסוציולוגיה ארגונית, והתוכנית התלת-שנתית לפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס של ד"ר עודד ארבל. הניסיון המקצועי שלי כולל גם עבודה של למעלה מ-6 שנים עם נוער נושר ויזמים מכלל הארץ במסגרת עמותת אחריי. אינני מטפל באמצעות משני תודעה אך אני מלווה אנשים בתהליכי הכנה לחוויות, אינטגרציה לחוויות פסיכדליות, ופסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס. האינטרס שלי, כמנהל קהילה וכפעיל בתחום הפסיכדלי בישראל, הוא להעלות למודעות הקהילתית והציבורית את הסכנות הטמונות בטיפולים מחתרתיים בשימוש במשני תודעה. יודגש כי ישנם גם טיפולים מסוג זה, המתבצעים הן על ידי אנשי מקצוע והן על ידי אנשים שאינם בעלי הכשרה פורמלית, אשר פועלים באחריות, באופן אתי, ומבצעים עבודה טובה ומושכלת. עוד חשוב לי לציין כי אינני מקבל כל תמורה עבור כתיבה זו, והסיכון שאני נוטל, כולל חשיפה לאיומים נוספים בעקבות פרסום הדברים, מוטל עלי בלבד.
על אנית הדר שמעתי בתחילת שנת 2023. באותם ימים הגיעו אלי תלונות במסגרת ניהול הקהילה על התנהגות לא אתית בטיפול הפסיכדלי שהיא הציעה למטופליה. הייתי סקפטי והתקשתי להאמין לעדות הראשונה ששמעתי וזאת מכיוון שכבר ראיתי ניסיונות הכפשה בקהילה. בהמשך הגיעו עוד עדויות והבנתי כי יש למעלה מ-10 נפגעים ונפגעות שעם חלקם הייתה לי היכרות אישית. לצערי ומסיבות שאפרט בהמשך, פניה למשטרה לא הייתה על הפרק והבנתי שיש ניסיון להוציא את הסיפור לאור באמצעות התקשורת. היום, כשנתיים אחרי ולאחר תחקיר מעמיק מאד אשר התנהל תקופה ארוכה, התפרסמה הכתבה בתקשורת (אפשר לעשות מנוי או לגשת לכתבה ממנוי של חבר – זה שווה את זה). הכתבה מכילה פירוט על הפגיעות הקשות של אנית הדר בטיפולים הפסיכדליים שזיעזעו אותי באופן אישי ועוד רבים אחרים. עוד יותר זיעזעו אותי תגובותיה לדברים שהובאו בכתבה. בעקבות הפרסומים התחילו לעלות קולות בקהילה הפסיכדלית ובקהילת ה-BDSM בה אנית הייתה פעילה, שמא הדברים הם ספין תקשורתי, "אאוטינג", "מריבה בין שכנים", ניסיון לסתום את הגולל על הטיפול הפסיכדלי ועוד. עם זאת, מקרה זה אינו ייחודי, ואף טרם פרסום הכתבה על אנית כבר נפוצו שמועות על פגיעות שהתרחשו במסגרת טיפולים פסיכדליים מחתרתיים בישראל, לצד מקרים קונקרטיים וקשים שהסתיימו אף באובדן חיים (כמובן, אין בכך כדי להמעיט בערכה של הפגיעה הנפשית לעומת החיים עצמם). דוגמאות לכך כוללות את המקרה המזעזע של אב שרצח את בנו בשנת 2021, כמו גם אירועים מטרידים שהתרחשו בארצות הברית במהלך אותה שנה, עליהם תוכלו לשמוע בפודקאסט של הניו יורק מגזין.
קהילות שוליים רבות – להטב"ק, BDSM, אמונוגמיה, חרדים, ועוד – מתנהלות על פי סט חוקים שונה מהציבור הרחב, וכך גם הקהילה הפסיכדלית. למה הכוונה? ראשית, בקהילות אלו ישנה לעתים קרובות אווירה שהן "מביאות את הבשורה", שהן מביאות לעולם משהו חדש ויחודי שאחרים עוד לא הבינו. יש אמת מסוימת בכך – יש ערך בקהילה, דת, מיניות פתוחה או חוויות פסיכדליות. הבעייתיות בכך מתחילה ברגע שחברי הקהילה מתחילים להאמין שהדרך שלהם טובה ונכונה יותר מהציבור הרחב, או שהיא משקפת איזושהי אמת נעלה וגבוהה יותר. שנית, בקהילות שוליים יש נטיה ליצירה של "מיני סלבים" פנימיים של הקהילה – בין אם הם רבנים, מנהלי מועדנים או ליינים, משפיענים או מורים רוחניים, ועוד. בנוסף, בקהילות שוליים יש נטיה לא לבטוח במוסדות המדינה ורשויות החוק, מה שמביא למצב שבו סיפורים קשים נפתרים בתוך הקהילה מבלי לערב את רשויות החוק, ולעתים אף מושתקים. את החשיבות של טיפול בפגיעות בקהילה והקושי להוציא אותן החוצה הביאה בפניי עו"ס יונינה פלנברג – רכזת תחום קהילות במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בת"א. יונינה תבעה את המונח שערי הפגיעה בכדי לתאר את הגורמים, הנסיבות, והפרקטיקות אשר מתקיימות בקהילות השונות ויצרות את המרחב המאפשר את הפגיעה – בעיקר זו המינית – אך גם סוגים אחרים של פגיעה וניצול.
אז מה הם שערי הפגיעה בטיפול פסיכדלי מחתרתי?
- חוקיות: שער הפגיעה המרכזי אשר מהווה את החסם העיקרי של כלל הנפגעים מלהגיש תלונה במשטרה הוא כמובן המעמד החוקי של החומרים. נסו לשים את עצמכם בנעליו אדם שנפגע בטיפול כזה – האם הייתם הולכים להתלונן במשטרה? מה תגידו? שאדם אחר נתן לכם פטריות ופגע בכם? לאיזו תגובה תצפו מהמשטרה? לצערינו זו סיטואציה מורכבת מאוד, שכן עצם הטיפול באמצעות חומרים עשוי להוות בפני עצמו עבירה על חוק של המטופל. מבחינת החוק היבש – לקחת סמים היא עבירה שהיא משמעותית פחות חמורה מאשר לתת אותם לאדם אחר, ובכל זאת רבים מהנפגעים והנפגעות חוששים מאד מהמפגש הזה עם המשטרה, חוששים לרישיון שלהם, העבודה שלהם (במיוחד עבור אנשים העובדים בתעשיות בטחוניות או אלו הנדרשים לסיווג בטחוני), או פשוט לא רוצים שיפתח להם תיק פלילי. בתור אדם שנחקר במשטרה בעבר, אני יודע שזו חווויה מאוד לא נעימה. חשוב להדגיש כי ישנן דרכים בהן ניתן לפעול גם במישור הזה. החשש שלנו, מוצדק ככל שיהיה אינו תואם את ההשלכות במציאות של תלונה במשטרה על פגיעה במסגרת טיפול פסיכדלי. במידה ואתם שוקלים לפעול במישור זה – אני מזמין אתכם ליצור איתנו קשר לקבלת יעוץ וסיוע ללא תשלום.
- סוגסטביליות מוגברת: יש דרכים רבות לתאר את החוויה הפסיכדלית, והיא משתנה באופן משמעותי בהתאם לחומר שבו נעשה שימוש. למשל, הפסיכדלים הקלאסיים ידועים בכך שהם נוטים לעורר חוויות רוחניות עמוקות, בעוד ש-MDMA מייצר חוויה רגשית עמוקה המאופיינת בהסרת הגנות, פתיחות ופורקן ריגשי. עם זאת, מאפיין משותף לרוב החומרים הפסיכדליים הוא הגברת הפתיחות לסוגסטיות, או הַשָּׁאָות בעברית. במילים אחרות, פסיכדלים מיצרים מצב שבו אנשים נעשים פתוחים יותר לקבל הצעות או רעיונות שאולי היו דוחים במצב רגיל, במצבים מסומים זה אף מקביל לחוויה היפנוטית. לאלו מכם שהתנסו בפסיכדלים אני בטוח שזה לא זר. לדבר הזה יש המון פוטנציאל. כאשר יש אמון בין המטפל למטופל, הסוגסטביליות המוגברת מאפשרת למטופל להשתחרר מאמונות ותפיסות ישנות בנוגע לעצמו ולעולם ולהפתח לאמונות חדשות. במהלך טיפול תקין, זו תכונה חשובה שמאפשרת לאדם להשיל אמונות מגבילות שיכולות להיות קשורות לדיכאון או לטראומה שמהם הוא סובל ולהפתח לאמונות חדשות ובריאות יותר, להפתח שוב לתקווה ואופטימיות, ועוד. מנגד, יש כאן פוטנציאל רב לניצול, משום שהיכולת של המטופל להיות ער לגבולות שלו ולחצייתם על ידי המטפל. כך לדוגמה, המטופל יכול להיות פתוח יותר לבקשות של המטפל למגע, אף מגע מיני, גם אם הוא לא היה מסכים להן במצב תודעה רגיל. בנוסף לאלו, תחת השפעת פסיכדלים מטופלים רבים נוטים להקשר ולפתח רגשות כלפי המטפלים שלהם, מה שחושף אותם אף יותר לפגיעה מצד מטפלים שלא שומרים על אתיקה וגבולות ברורים. חשוב לציין כי מידת הסוגסטביליות משתנה באופן טבעי בין אנשים שונים (נמצא אף רכיב גנטי שמשפיע על מידת הסוגסטביליות של אנשים), ושלאנשים בעלי סוגסטביליות גבוהה יותר יש נטיה חזקה יותר להגיע למרחבים פוגעניים, מה שביא להיווצרות של אפקט מורכב שמתקיים בצורה רחבה ובמספר שכבות.
- חוסר ידע אודות טיפול, המצב הרגשי של המטופלים ויחסי הכוח בטיפול הפסיכדלי: באופן כללי, תחום בריאות הנפש מתקדם באיטיות. רבים חווים את הטיפול כתהליך ארוך, מתיש ולעיתים מתסכל שלא מניב את תחושת ההתקדמות לה הם יחלו. בתוך מציאות קשה זו, במיוחד עבור אנשים המתמודדים עם מצבים נפשיים מורכבים, הרנסאנס הפסיכדלי הוא בשורה מעוררת תקווה. המסר הפשטני שעובר לעיתים קרובות סביב הרנסאנס הפסיכדלי, "מצאנו פתרון! קחו פסיכדלים ותרפאו!", משקף את הצורך העז של מטופלים בתקווה ובפתרון מהיר, אך בו בזמן מפשט באופן מסוכן את המורכבות הרבה שבטיפול הפסיכדלי. כאשר טיפולים אלו מבוצעים במסגרת מחקרים קליניים, הם מתקיימים בסטינג מקצועי ומוקפד הכולל סינון קפדני, פיקוח הדוק, ושמירה על סטנדרטים גבוהים של בטיחות. חשוב להגיד שלמרות כל אלו, גם במחקרים ובגם בטיפולים חוקיים כמו קטמין וקנאביס – עדין יש מקרים של פגיעה ורוב שערי הפגיעה תקפים גם במסגרת הטיפול החוקי/מחקרי. עם זאת, רבים מהאנשים שמחפשים אחר טיפול פסיכדלי לא מודעים למורכבויות הרבות בתהליכי טיפול זה, מה שמחזק את התחושה שמדובר בפתרון מהיר וקל. השילוב בין הצורך הנואש במציאת פתרון וההבטחה לפתרונות קלים שמציעה הבשורה הפסיכדלית, לצד היעדר ידע מספק, מעמידים את המטופלים במצב פגיע במיוחד. זה מביא ליצירת מאזן כוחות לא מאוזן ולעתים לא מודע בין המטפלים למטופלים. מאזן כוחות זה מגביר את הסיכון של המטופל במסגרת תהליכים טיפוליים שאינם מותאמים למצבם או שמתבצעים בתנאים לא מוקפדים דיו. בנוסף, יחסי הכוח הללו חושפים את המטופלים אף יותר למניפולציות, פרשנויות מוטעות, והחלטות שאינן בהכרח מיטיבות עמם. מערבולת זו, הנוצרת מהשילוב שבין פגיעות רגשית, חוסר ידע, יחסי כוח בלתי מאוזנים, וסוגסטביליות מוגברת אותה הזכרנו בסעיף הקודם טומנת בחובה סכנות ממשיות שעלולות להוביל לתוצאות קשות, כפי שניתן לראות במקרה המצער של אנית.
- השתקה עצמית בתוך הקהילה: כפי שציינתי מוקדם יותר, הקהילה הפסיכדלית מאופיינת במידה רבה באנטי-ממסדיות וקושי לסמוך על רשויות החוק מצד אחד, ורצון להביא את הבשורה הפסיכדלית לעולם מצד שני. מתוך תחושת האחריות הקולקטיבית של הקהילה, נוצרת לעתים השתקה או טשטוש של אירועים בעיתיים מתוך פחד לפגוע בתדמית של הקהילה והרנסאנס הפסיכדלי וכתוצאה מכך פגיעה בבשורה הגדולה שלהם. זו סיבה נוספת שבגינה קורבנות רבים נמנעים מלשתף את סיפורם, ובוודאי שלא לפנות למשטרה או לעיתונות. הרצון להימנע מלהיות "זה שהרס את זה לכולם" או לתרום לתדמית שלילית של הפסיכדלים מוביל להשתקה עצמית של הקורבנות ומונעת טיפול במקרים קשים, תוך חיזוק דינמיקה בעייתית ומסוכנת.
בצוות הניהול של קהילת מדברים פסיכדליה תמיד עשינו ונעשה הכל בכדי לשמור על הקהילה. שיהיה ברור – טיפול באמצעות משני תודעה (מלבד קטמין וקנאביס לבעלי רישון) הוא אסור על פי חוק. היוצאים מן הכלל הם במסגרות מחקר מוסדרות, וכמובן טיפולים ורטריטים בחו"ל. ניתן להגיע לטיפול מיודע פסיכדליה ולערוך תהליך הכנה מעמיק, לקיים את החוויה באופן עצמאי או עם חברים (או משפחה או חיית מחמד) ולהמשיך להעמיק בחוויה במסגרת תהליך האינטגרציה. לצערינו, המרחב המחתרתי על שלל הגורמים התורמים להתהוותו כפי שהוא מאפשרים את הפגיעות אשר מוצגת באופן ברור בכתבה על אנית הדר.
הפעם הראשונה (ולמעשה היחידה עד לפרסום הכתבה) שבה הזהרתי אדם אחר באופן ספציפי מפני אנית הייתה במסגרת מעגל אינטגרציה לחוויות פסיכדליות שהנחתי במהלך 2023. מעגל אינטגרציה הוא מרחב מאפשר ומוחזק שבו ניתן לשתף חוויות פסיכדליות באופן בלתי שיפוטי ולקבל אינפוטים משמעותיים משאר המשתתפות והמשתתפים. באותו מעגל השתתף ד', אשר שיתף חוויה שהדליקה אצלי מספר נורות אדומות והייתה דומה מאד לסיפורים ששמעתי אודות אנית. הדבר הראשון שבלט היה המינון – המטפלת נתנה לו מינון גבוה מאוד של פטריות פסילוסיבין כבר בטיפול הראשון, זאת לאחר שתי פגישות היכרות בלבד, ללא היכרות עמוקה עם המטופל, עברו הנפשי ומצבו הרגשי, וללא הזהירות לה ציפיתי בטיפולים מסוג זה. הפרט השני שעורר בי תמיהה הוא אופן ההתנהלות במהלך החוויה – ד' עבר את החוויה לבדו, בחדר חשוך, וכשהוא הוא נסה לפנות אל המטפלת לעזרה במהלך רגעים קשים, היא החזירה אותו שוב ושוב לחדר בטענה שהוא "צריך להתמודד לבד". זה הוא מצב שלא עומד בשום סטנדרט אתי או מקצועי, ובכנות אני מתקשה להבין כיצד ניתן בכלל לכנות סיטואציה כזאת "טיפול". עבור אנשים מסוימים, היעדר תמיכה מסוג זה במהלך חוויה פסיכדלית עלול להיות טראומטי ומסוכן. פרטי הסיפור נשמעו לי מוכרים מדברים ששמעתי בעבר, ובהפסקה ניגשתי לד' ובדקתי איתו בדיסקרטיות אם במקרה המטפלת בסיפור שלו היא אנית. לאחר שהוא אישר לי את חששותיי, סיפרתי לו שידוע על מטופלי עבר שלה שנפגעו, ואף שיש קבוצה של נפגעים שהתארגנו יחדיו על מנת להוציא את הסיפור לאור. ד' הודה לי על הדאגה, אך אמר כי הוא מרגיש שהתהליך שהוא עובר איתה מטיב איתו וחלק על דעתי שהמינונים והיחס אותם הוא תיאר אינם תקינים.
כחודש לאחר אותו מקרה, קיבלתי את מכתב ההתראה הבא. התגובה הראשונית שלי הייתה חרדה עמוקה. מעולם לא קיבלתי מכתבים מאיימים מעורכי דין ולא ידעתי מה לעשות. לאחר שההלם הראשוני עבר, התחלתי להיוועץ בעצמי עם עורכי דין ונאמר לי שמדובר במכתב איום בלבד, ושאין באמת שום דבר קונקרטי שכתוב בו והמליצו לי שלא לנסות לקיים הליכים נגדיים, לפנות לאנית, או לעורך הדין שלה. עם זאת, זה הספיק כדי לערער את הבטחון שלי בכך שלחשוף את הסיפור יהיה הדבר הנכון עבורי. לאחר מכן נודע לי כי אני לא הייתי האדם היחיד שקיבל איום דומה מאנית, וישנם עוד מספר אנשים מקהילה הפסיכדלית ואף מקהילת המטופלים שלה שקיבלו מכתבי איום דומים. מיותר לציין שלא הוגשה תביעה כנגדי עד היום.
כל זה קרה לפני יותר משנה, אז למה פתאום נזכרתי בזה דווקא עכשיו? ראשית, פרסום של הכתבה על אנית עודד אותי לצאת לאור ולספר את הסיפור שלי. לצד זה, הרגשתי שאין מספיק אודות הכתבה בפורומים ובקהילות הרלוונטיות ובקהל הרחב. לצערינו, פגיעות במרחב טיפולי מושתקות, לנפגעות (ונפגעים) אין כל כך למי לפנות, הדין הפלילי מאד מורכב במקרים האלו ובמקרה של דין אזרחי – זה קשה מאוד להיחשף ולהגיש תביעה מסיבות ברורות. מה בכל זאת אפשר לעשות?
- להגביר מודעות: מספיק לשתף את המאמר הזה, פודקסטים ואירועים בנושא, אפילו סתם לדבר על זה במפגש החברתי הבא כדי לשים על הנושא הזה זרקור, ולו רק קצת. פגיעות הן עובדה בשטח, וכל עוד הן מושתקות -הפוגעים והפגיעות ממשיכים בגלל שאנחנו לא מביאים את הנושא לידעת הכלל.
- להכיר טוב יותר את החוק בנושא ולא לחשוש מלדבר: אני מפרסם כאן את הדברים ולכאורה מסתכן בתביעת דיבה. אולם, כלל הדברים אשר אני מביא כאן הם דברים אמיתיים והאינטרס שלי הוא לשמור על האנשים ועל הקהילה. במקרה של תביעת דיבה, חשוב להוועץ עם עורך דין ולבדוק את האופן המתאים להשתמש בהגנת "אמת דיברתי" על מנת להעביר חובת ההוכחה בבית המשפט אל התובעים. במקרה של אנית, אחרי שכבר התפרסמה כתבה בגוף תקשורת מרכזי כגון וואינט, סביר להניח שיהיה לנתבע הרבה יותר קל לשכנע את השופט באמיתות דבריו מאשר עורך הדין של אנית.
- ביחד זה יותר קל: הכוח שבחיבור עם נפגעים ונפגעות נוספים יכול להיות משמעותי ומרפא בפני עצמו. כשאדם מוצא אחרים שחוו חוויות דומות, הוא לא רק מרגיש פחות לבד, אלא גם מקבל הזדמנות לשתף, ללמוד ולתמוך אחד בשני. עבור רבים, השיתוף וההכרה ההדדית הם צעד ראשון ומשמעותי בתהליך ההחלמה
- בקבלת המעטפת הנכונה ולאחר תהליך אישי מלווה, להבין אם נרצה לפעול במישור החוקי. הדין האזרחי לרוב מאפשר למצות הליכים בצורה טובה יותר מהפלילי ורף ההוכחה הנדרש הוא 50%. ברוב המקרים, פגיעות נסגרות בהסכם פשרה ועניין זה יכול גם להיות אקט משלים לתהליך ההתמודדות עם הפגיעה.
לסיכום, הדרך לשינוי היא עוד ארוכה. אנו נמצאים בנקודות מפנה משמעותיות בתחומים רבים בקהילה הפסיכדלית. קשה לנו לכמת האם יש יותר נזק בהתמכרות של אנשים לחומרים, בצריכה בסט ובסטינג לא מיטיב או בפגיעות במרחבי הטיפול. עם זאת, כפי שהפצה של ידע בשאר התחומים יכולה להביא לשינויים משמעותיים ולהבהיר את האחריות המוטלת על כלל הצדדים, כך גם כאן. אנו פועלים כעת במגוון המישורים – הקהילתי, החוקי, החינוכי וההסברתי בכדי לפעול כנגד הפגיעות בטיפול.
אני מזמין את כל מי שנפגעו בטיפול פסכידלי במסגרת מחתרתית (או חוקית) ליצור איתי קשר במייל michael.25.hoffman@gmail.com ניתן גם לשלוח מייל באופן אנונימי. ניתן לפנות גם בכדי להציע סיוע בכל דרך.
חקירת תודעה בטוחה לכולנו
מאחל שנוכל למצוא מזור לנפשנו ולא לפגוע בה או בנפשות אחרות בדרך לשם.
