נכתב על ידי מיכאל פיין.
מיתוס מס' 1 – סמים זה ממכר
התפיסה של כל הסמים כחומרים ממכרים היא מיתוס נפוץ מאוד אך רחוק מהאמת. ראשית, התמכרות היא תהליך מורכב שכולל מרכיבים ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים. למעשה, המילה "התמכרות" לא קיימת יותר ב-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטרי, והאבחנה החדשה היא "הפרעת שימוש", שמצביעה על כך שקיים ספקטרום של שימוש – משימוש בסיכון נמוך, לשימוש בסיכון גבוה, להתמכרות שנמצאת בקצה שלו.
לא כל הסמים גורמים להתמכרות פיזיולוגית, והפוטנציאל להתמכרות משתנה בהתאם לחומר, לאדם ולנסיבות השימוש. לדוגמה, חומרים כמו ניקוטין והרואין ידועים כממכרים יותר, בעוד שקנאביס ופסיכדלים נחשבים לממכרים פחות. הסיכוי להתמכרות משתנה גם מאדם לאדם, כאשר אנשים הסובלים מכאבים פיזיים או נפשיים נוטים יותר להתמכרות מאנשים בריאים. גם נסיבות סביבתיות, כגון לחץ חברתי או בריחה ממציאות קשה, משחקים תפקיד מרכזי בהיווצרות התמכרות.
אין לנו אפשרות לצלול לכל המורכבויות של התמכרות, אז רק נסבר את האוזן עם מספרים. כשאנשים חושבים על התמכרות לסמים, החומר הראשון שחושבים עליו הוא הרואין. על פי נתונים משנת 2016, הסיכוי להתמכר להרואין בעקבות שימוש יחיד הוא 23% בלבד. לחומרים אחרים הסיכוי אף נמוך יותר – 17% לקוקאין, 11% לממריצים אחרים, 9% לקנאביס. לעומת זאת, הסיכוי ליצירה של התמכרות בעקבות שימוש יחיד באלכוהול הוא 15%, ואילו הסיכוי לפתח התמכרות בעקבות שימוש יחיד בניקוטין הוא הגבוה ביותר – 32%. ההתמכרות לפסיכדלים קיימת אך נדירה מאוד.
לסיכום, התמכרות היא תופעה מורכבת שתלויה בגורמים רבים, ויש לבחון כל מקרה לגופו – ביחס לחומר, ביחס לאדם, וביחס לסביבתו.
מיתוס מס' 2 – שימוש חד-פעמי זה מספיק בשביל נזק בלתי הפיך
הרעיון ששימוש חד-פעמי בסם יכול לגרום לנזק בלתי הפיך נשמע מאוד מפחיד, אבל הוא לא מאוד מבוסס. ההשפעה של שימוש חד-פעמי משתנה מאוד לפי הסם, המינון ומצבו הבריאותי של המשתמש. ברוב המוחלט של המקרים, שימוש חד-פעמי בסמים לא יגרום לנזקים בלתי הפיכים, גם כשמדובר בחומרים מסוכנים כמו הרואין או קוקאין.
הסכנה לנזק חד-פעמי בעקבות שימוש בסמים תלויה במספר גורמים. ראשית, היחס בין המנה האפקטיבית (כמה צריך לקחת כדי לקבל השפעה) למנה המסוכנת (מנה שממנה אפשר למות). כך לדוגמה, השימוש בפנטניל הוא מסוכן במיוחד משום שהיחס בין המנה האפקטיבית למסוכנת הוט קטן מאוד והגעה למנת יתר יכולה לקרות בקלות. שנית, חשוב לקחת בחשבון רקע רפואי כגון מחלות רקע או אלרגיות. כך לדוגמה, שימוש בממריצים עשוי להיות מסוכן לאנשים עם מחלות לב.
נזק בלתי הפיך בעקבות שימוש בסמים הוא אפשרי, אבל הוא קורה בעיקר בעקבות שימוש מתמשך ואינטנסיבי, ללא הקפדה על כללי בטיחות. לאור זאת, הדרך הטובה ביותר למנוע נזקי סמים מכל סוג היא באמצעות חינוך למזעור נזקים ושימוש מושכל.
מיתוס מס' 3 – מה שחוקי בטוח, מה שלא חוקי מסוכן
אחד המיתוסים הגדולים והשגויים ביותר סביב סמים הוא שכל מה שלא חוקי הוא מסוכן, בעוד שכל מה שחוקי הוא בטוח.
ב-2010 התפרסם מחקר של הפסיכופרמקולוג הבריטי פרופ' דויד נאט, שניסה לבדוק את הקשר בין מסוכנות לחוקיות. הוא בחן את מידת המסוכנת של 20 חומרים שונים, חוקיים ולא חוקיים, דרך מנעד רחב של עדשות – מסוכנות בעקבות שימוש חד-פעמי, מסוכנות בעקבות שימוש ממושך, פגיעה במשפחה במרקמים חברתיים, התמכרות, ועוד. כל אלו שוקללו יחדיו וכל חומר קיבל ציונים בין 0 ל-100, כאשר 100 זו המסוכנות הכי גבוהה וה-0 זו המסוכנות הכי נמוכה.
החומר המסוכן ביותר עם ציון של 72 הוא אלכוהול, הסם החוקי והנפוץ ביותר. למקום החמישי עם ציון של 26 העפיל הטבק, עוד סם חוקי ונפוץ. והחומרים הבטוחים ביותר? פטריות פסילוסיבין עם ציון של 6, LSD עם ציון של 7, ו-MDMA עם ציון של 9.
גם התרופות הפשוטות והנפוצות ביותר יכולות להיות מסוכנות. כ-20% מההרעלות הקורות בישראל בעקבות תרופות הן בעקבות פרצטמול (אקמול) ואיבורפרופן (אדוויל).
אין בהכרח קשר בין החוקיות של סמים לרמת הסיכון שלהם. החוקיות של סמים נקבעת על בסיס מגוון שיקולים שונים – פוליטיים, תרבותיים וכלכליים, ולכן לא ניתן להסתמך על המעמד החוקי של חומרים על מנת להסיק מסקנות לגבי הבטיחות שלהם.
מיתוס מס' 4 – פסיכדלים גורמים לאנשים להשתגע
אחד המיתוסים הנפוצים ביותר לגבי פסיכדלים הוא שפסיכדלים גורמים לאנשים להשתגע. כולנו מכירים את הסיפור על הבחור שעשה פטריות ואז חשב שהוא דולפין, או על זה שחשב שהוא תפוז וניסה לקלף את עצמו. עם זאת, יש מעט מאוד ראיות לכך שזה באמת נכון.
במחקר אוכלוסיות גדול שפורסם בשנת 2015 לא נמצא קשר בין שימוש פסיכדלים לבין סיכון מוגבר להתפרצות פסיכוטית. סקירה גדולה שפורסמה ב-2024 שבדקה מעל 100 פרסומים מדעיים על פני עשרות שנים וניסתה לבדוק את את הקשר בין פסיכדלים לפסיכוזה, התקשתה גם היא למצוא קשר ישיר בין השניים, כאשר הטענה המרכזית הייתה מחסור במחקרים איכותיים שעליהם אפשר להתבסס כדי לקבוע לכאן לכאן.
שימוש בפסיכדלים הוא לא חף מסיכונים, וישנם מקרים נדירים שבהן אנשים מגיעים למשברים פסיכוטיים בעקבות שימוש בפסיכדלים, אך הקשר בין השניים עדיין לא ברור. כלל האצבע הנהוג כיום הוא שלאנשים שיש להם היסטוריה של סכיזופרניה או הפרעות פסיכוטיות במשפחה עדיף להמנע משימוש בפסיכדלים.
בסופו של דבר, פסיכדלים מעוררים חוויות מאוד אינטנסיביות שמותחות את הנפש והגבולות שלה. כמו חוויות אינטנסיביות אחרות בחיים – מוות של אדם קרוב, גירושים, פיטורים, וכו' – גם פסיכדלים יכולים לערער את הנפש, ולכן חשוב לתת את הדעת על המצב הנפשי של האדם לפני השימוש.
מיתוס מס' 5 – פסיכדלים הם תרופות פלא לדיכאון, פוסט טראומה, והפרעות נפשיות אחרות
עד לפני כמה שנים כולם דיברו על זה שפסיכדלים זה משהו מפחיד ומסוכן, ואז לפתע פתאום העולם התהפך. פתאום לפסיכדלים נהייתה תדמית של תרופות פלא שיש להן את היכולת לרפא את כל מכאובי הנפש – דיכאון, חרדה, פוסט טראומה, ומה לא. אם זה נשמע טוב מדי מכדי להיות אמיתי, זה בגלל שזה באמת.
בעשור האחרון נעשה מחקר רב על טיפול באמצעות פסיכדלים, ביחוד באמצעות פסילוסיבין ו-MDMA, ואכן ישנן תוצאות מבטיחות לטיפול בהפרעות נפשיות שונות. עם זאת, המחקר עדיין נמצא בחיתוליו, ורב הנסתר על הגלוי. אחד הדברים המרכזיים שמתגלים במחקר, הוא שהאופן שבו פסיכדלים מרפאים את הנפש הוא שונה מאוד מכל תרופה אחרת. מה שמרפא אנשים הוא לא החומרים עצמם, אלא התהליך שהם עוברים, תהליך שמורכב מפגישות הכנה, אינטגרציה, ופסיכותרפיה עמוקה, וחוויות פסיכדליות מוקפדות ומתוכננות היטב.
זה נכון שפסיכדלים הם כלים עצמתיים עם פוטנציאל מדהים לריפוי, אך יש להם גם את הפוטנציאל לפגוע, או פשוט לא לעשות שום דבר מיוחד ולהשאיר טעם מר של אכזבה. אנחנו עדיין נמצאים בשלב שבו אנחנו לא לחלוטין מבינים איך וכיצד החומרים הללו עובדים, ולכן חשוב להתאזר בסבלנות ולא לתלות את כל התקוות שלנו על ריפוי פסיכדלי.
מיתוס מס' 6 – צרכני סמים הם אנשים רעים\חלשים\אאוטסיידרים
אחד המיתוסים המסוכנים ביותר סביב סמים הוא המיתוס סביב האנשים שצורכים סמים. גם היום בשנת 2024, רבים מחזיקים בסטיגמות לגבי אנשים שמשתמשים בסמים – שהם "רעועים", חסרי מוסר או מנותקים מהחברה. האמת רחוקה מאוד מהסטיגמות, וישנם משתמשים בסמים מכל שכבות האוכלוסייה. הנה כמה דוגמאות:
סטיב ג'ובס, המקים והמנכ"ל האגדי של חברת Apple סיפר כי היה משתמש ב-LSD בתחילת שנות ה-70, וכי חוויות ה-LSD שלו היו מהחוויות החשובות ביותר בחייו, שעזרו לו להבין מה חשוב באמת.
קארי מוליס, הביוכימאי זוכה פרס הנובל שפיתח את ה-PCR, תהליך ביוכימי מרכזי בביולוגיה מולקולרית עד היום, הודה כי הוא התנסה רבות עם LSD בשנות ה-60 וה-70. ב-2006, במסגרת אירוע שנערך לכבוד יום הולדתו ה-100 של ד"ר אלברט הופמן, מגלה ה-LSD, מוליס ניגש אליו והודה בפניו כי הוא לא היה מפתח את ה-PCR לולא חוויות ה-LSD שלו.
אבל אנשים נורמטיביים לא משתמשים רק ב-LSD ופסיכדלים אחרים. פרופ' קארל הארט הוא פסיכולוג ונוירולוג מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק שבארה"ב. הארט מדבר בפתיחות על השימוש שלו בסמים, וטוען כי הוא משתמש גם בחומרים כמו הרואין ומת'אמפתמין (קריסטל מת'), ושהוא מרגיש שהשימוש בהם מטיב איתו והופך אותו לאדם טוב יותר.
בעוד שאנשים מצליחים כמו ג'ובס והארט יכולים לדבר בפתיחות בשימוש שלהם בסמים, אלו האנשים החלשים בחברה שהסטיגמות סביב שימוש בסמים פוגעות בהם יותר מכל. הן מחזקות את הבידוד והבושה ומונעות מהם לבקש את העזרה לה הם לעתים זקוקים.
בין אם האדם שמולינו משתמש בהרואין או ב-LSD, בין אם הוא פרופסור באוניברסיטה או חסר בית ליד התחנה המרכזית בתל אביב, חשוב לפגוש את הבן אדם כפי שהוא ולא לשפוט אותו על בסיס השימוש שלו בסמים.
