נכתב על ידי אילנה פז ומיכאל פיין
ד' היא סטודנטית בת 32 שהגיעה אליי לטיפול בעקבות התמודדות עם דיכאון עמיד, ערך עצמי ירוד, ולדבריה "ביקורת עצמית מוגברת". ד' לעתים צורכת חומרים משני תודעה, בין היתר פסיכדלים, במסיבות טבע או עם חברים. באחד המפגשים שלנו היא שיתפה אותי בחוויה יוצאת דופן שחוותה תחת השפעת פטריות פסילסובין שצרכה עם חברה בטבע. "הכל היה יפה ונושם, כמו ראיתי את החיים עצמם והרגשתי, ממש חוויתי את עצמי חלק מהכל. התבוננתי בעלים היבשים שעל האדמה ולא היה את הקול ברקע שתמיד שופט ומחפש מה לא טוב. גם העלים היבשים היו יפים והיה להם מקום בעולם כמו שהם. הרגשתי לראשונה בחיי שגם אני בסדר כמו שאני".
ניתן לתאר את חוויתה של ד' כחוויה מיסטית של אחדות, של התמוססות הגבולות של העצמי, שמתוכה היא זכתה לראות את עצמה באור חדש. עיבדנו את החוויה שלה יחד בקליניקה בתהליך שהוביל, בסופו של דבר, לשינוי פרספקטיבה משמעותי בתפיסה העצמית שלה לתפיסה חומלת יותר, ולתחושה משותפת של שתינו של קפיצה משמעותית בתהליך הטיפולי.
כשהתחלתי את דרכי בעולמות הנפש והתודעה בצעירותי, גם חוויתי חוויות מהסוג הזה כחלק מאימון התודעה באמצעות טכניקות שונות של מדיטציה וגם באמצעות פסיכדלים. אבל כשניסיתי להביא את החוויות הללו לתהליך הטיפולי שעברתי בעצמי – החוויות האלה לא קיבלו מקום. הרגשתי לא מובנת ונשפטת ומהר מאוד למדתי לשמור את החלקים האלה לעצמי כשאני מגיעה לטיפול.
אמנם עולם הפסיכותרפיה בישראל שינה רבות את פניו מאז שאני התחלתי את דרכי בתחילת שנות ה-2000, עולמות התוכן רוחניים עדיין לא תמיד מתקבלים נכונה בחדר הטיפולים. בעקבות הניסיון הקשה שלי בתור מטופלת, אנחנו שמים דגש משמעותי על רוחניות, חוויות רוחניות, והדרכים השונות לעבוד איתן במסגרת ההכשרה שלנו בטיפול מיודע פסיכדליה, אך זו לא הסיבה היחידה.
בהמשך המאמר ניגע בכמה היבטים של עבודה עם רוחניות בקליניקה וההזדמנויות שגלומות בה, אך ראשית – נבחן כיצד תיאורטיקנים בולטים מעולם הפסיכואנאליזה והפסיכותרפיה ראו את את הקשר שבין השניים.
סקירה היסטורית-תיאורטית: מרוח כנסיגה לרוח כמשאב
בזרמים המרכזיים של הפסיכותרפיה הקלאסית – ובייחוד בפסיכואנליזה – שיח על רוחניות התקבל במשך שנים בחשדנות. פרויד תפס אמונה דתית כמנגנון הגנה, נסיגה אינפנטילית לפנטזיה על אב מגונן, וטען כי מטרת האנליזה היא לפרק את האשליה הזו.
אצל קרל יונג, מאבות הפסיכולוגיה האנליטית, התמונה הייתה אחרת. הוא ראה בתכנים רוחניים ובחוויות מיסטיות שער לאני האותנטי ולעומקים הלא־מודעים של הנפש. הארכיטיפים, הסמלים והדימויים שמופיעים בחלום ובדמיון – כולם מבטאים חיבור למה שמעבר לאגו.
ווילפרד ביון, שפעל בתוך המסורת הפסיכואנליטית הבריטית ובפרט בתוך ההמשכיות הקלייניאנית, הרחיב את גבולות המפגש הטיפולי לכדי חוויה של אי־ידיעה. הוא תיאר מצבים טיפוליים של השהייה בתוך הלא נודע כפתח למפגש עם "O" – אמת שמעבר לידוע ולניסוח. גם אם לא כינה זאת רוחניות במפורש, הייתה זו רוחניות בגוף של תיאוריה.
ויקטור פרנקל, מייסד הלוגותרפיה, מהזרם האקזיסטנציאלי, העמיד את חיפוש המשמעות כלב הפסיכותרפיה שפיתח. הוא ראה במשמעות כוח מרפא קיומי: לא רק לצאת מהבור – אלא להבין למה בכלל שווה לטפס.
אברהם מאסלו, מהפסיכולוגיה ההומניסטית, תיאר את "חוויות השיא" כרגעים של התעלות ואחדות – מצבים שבהם האדם חווה את עצמו מחובר ליקום, לעצמו ולעולם.
סטניסלב גרוף, מאבות הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית, הביא את החוויות הרוחניות לקדמת במה הטיפולית. בעבודתו עם חומרים פסיכדליים, תיאר חוויות טרנסצנדנטיות, של לידה מחדש, מוות תודעתי ומפגש עם תודעה קולקטיבית – כחלק מתהליך ריפוי עמוק.
גם בימינו, דמויות כמו מייקל אייגן, כריסטופר בולאס ותומס אוגדן מצביעות על האפשרות לפגוש בטיפול רגשות מיסטיים, אהבה אלוהית, או היבטים של הלא־נאמר והלא־נודע כמנועי ריפוי.
חוויות מיסטיות והנפש: כשאני הופך לחלק מהכל
חוויה מיסטית היא חוויה פנימי עזה של אחדות עם כל היש, התעלות מעל תחושת האני הנפרד ותחושת קשר ישיר עם מימד רוחני, אלוהי או טרנסצנדנטי – מעבר לזמן, מילים ומושגים. חוויות מיסטיות נפוצות בשימוש בחומרים פסיכדלים, בתרגול תודעה – טכניקות מדיטציה שונות, תרגול טכניקות עבודה עם נשימה, קול, תנועה, יכולות להתלוות לחוויות חיים עוצמתיות כגון לידה, טראומה, מיניות, התאהבות, מוות. יכולות גם לקרות ספונטנית אבל נפוצות יותר כאשר הגוף-נפש-תודעה שלנו עומדים תחת אתגר.
כפי שראינו בדוגמה של ד', חוויות מיסטיות עשויות לחולל שינוי תפיסתי ונפשי עמוק. תחושת האחדות המתלווה לעיתים לחוויות אלו – חוויה של התמזגות עם הכול, חיבור ליקום, תחושת אהבה אין־סופית – עשויה לפגוש בדיוק את המקום שבו האדם חווה ניכור, חוסר שייכות, בידוד רגשי או נתק מהעולם. חוויית ההתמוססות אל תוך העולם יכולה להיות מתורגמת לחוויה עמוקה של שייכות לעולם, ללא תנאים, בדיוק כפי שאנחנו. תחושת השייכות העמוקה עשויה גם לאפשר לאדם לייצר קשרים שאולי לא התאפשרו לו לפני כן, קשרים המבוססים על אהבה לא שיפוטית, תחושת ערך עצמי בלתי מותנה, או חיבור פנימי שאינו תלוי בהישג חיצוני.
רוחניות: לא רק אור ואהבה
לצד הפוטנציאל המרפא העצום שיש בתרגול רוחני ובחוויות רוחניות, ישנן גם סכנות בדרך הרוחנית. חוויות מיסטיות עמוקות יכולות גם להיות מפחידות ומבלבלות. התמוססות הגבולות בתוך החוויה יכול להביא לאובדן הגבולות גם לאחר שהחוויה מסתיימת, בייחוד עבור אנשים שעבורם הגבולות לא היו ברורים מלכתחילה. חוויה עצמתית ההתמוססות של עצמי אל תוך הכל יכולות להביא לתחושה של בלבול ואובדן זהות, ולעתים אף להביא למצב המכונה 'הלם אונטולוגי', משבר נפשי-רוחני המתרחש בעקבות ערעור תפיסת המציאות הקיימת וחיפוש אחר תשובות חדשות לשאלות עמוקות אודות טבע העצמי והמציאות.
אך ישנן גם סכנות "רכות" יותר בדרך הרוחניות, והנפוצה ביותר שנפגוש בקליניקה היא "המעקף הרוחני". המונח באנגלית Spiritual Bypassing נטבע על ידי הפסיכולוג והמורה הבודהיסטי ג'ון וולווד, ששם לב לתופעה חוזרת בקרב מטופלים ותלמידים שלו – שימוש בשפה או פרקטיקות רוחניות ככלי להמנע מהתמודדות עם כאב נפשי ופגיעות רגשית. למעקפים הרוחניים אינסוף צורות וביטויים, כמו למשל – מרדף מתמשך אחר חוויות מיסטיות (כמפלט מקשיי היומיום), חלוקה היררכית של רוח כגבוהה יותר מנפש ומגוף (וכתצאה מכך המנעות מלפגוש את צדדיה הכואבים של הנפש ואת היצרים הגופניים במלוא מורכבותם), אינטלקטואליזציה של רוחניות (שמייצגת מראית עין של פילוסופיה מורכבת כשלמעשה היא מהווה מנגנון המנעות מלפגוש את החיים במלואם), ובעיות שליטה במסווה רוחניות (השמות אחראיות לא פרופרציונלית על האדם מתוך אמונה במנגנוני "זימון" ו"יצירת" מציאות).
מעקפים רוחניים יכולים להשמע בכל מיני צורות – “זה רק האגו שלך” – כלומר, בואי נדלג על הכאב שלך. “הכול אהבה” – כלומר, אין לי מקום או סבלנות לרגשות הקשים שלך. “אני לא כאן כדי לשפוט” – כלומר, אני נמנעת מלהיות אותנטית מול מה שעולה. “הכל שלם כמו שהוא” – כלומר, לא צריך לעסוק בפצעים שלך.
מה עושים עם זה בפועל בקליניקה?
ישנן דרכים רבות לעבוד עם רוחניות בקליניקה ועל כל מטפלת ומטפל למצוא את דרכה הייחודית, אך ישנם מספר עקרונות שחשוב ליישם.
1. לתת לזה מקום – בלי למהר לפרשן או לצמצם לייצוג נפשי. כשמטופל מביא חוויה רוחנית, אין צורך למהר לפרש אותה דינמית או לקטלג אותה כהגנה. נדרש מרחב שמכיר בלגיטימיות של החוויה, גם אם השפה שלה שונה. לפעמים, עצם ההקשבה הנוכחת – בלי פרשנות – היא מה שמאפשר לחוויה להתקבע ולהיטמע.
2. עיבוד והמשגה רגשית. נתרגם את החוויה לשפה רגשית: מה נחווה שם? מה זה עורר בי? אילו חלקים בתוכי פגשתי? איך זה מתקשר לחוויות אחרות שלי בעולם?
3. קישור לחיים הביוגרפיים והיומיומיים. נבדוק מה החוויה פוגשת בנרטיב האישי של האדם. האם היא מציעה תיקון לחוויה של חוסר שייכות? האם היא חיזקה תחושת ערך או ערעור זהות? מה מתוך זה ניתן לקחת לחיים – כמבנים חדשים של קשר, עשייה, זהות?
4. זהירות מהאדרה או התמכרות לחוויה. נשהה גם עם הרצון "לחזור לשם", להידבק לתחושת האחדות או ההתגלות. נבדוק מה חסר בחיים הרגילים שגורם לחיפוש החוזר, ומה ניתן לבנות סביב זה במציאות.
5. שפה אינטגרטיבית, רב-ממדית. נשלב את החוויה בתוך שפה טיפולית המותאמת לאדם – פסיכודינמית, אקזיסטנציאלית, גופנית או רוחנית. המטרה אינה לקטלג – אלא לארוג את החוויה בתוך הזהות המתהווה של המטופל.
לסיכום
רוחניות כמעט מתבקשת כשעובדים עם חוויות פסיכדליות – אבל היא לא שייכת רק לעולם הפסיכדליה. היא נגישה גם למתרגלי מדיטציה, לאנשים במסע רוחני, ואף לאנשים שמעולם לא תפסו את עצמם כרוחניים. לא חשוב מאיפה היא מגיעה, היא מביאה איתה פוטנציאל לחוויות טרנספורמטיביות, אך לעתים מאיימות, גם עלינו המטפלים. כאנשי טיפול, עלינו לא להירתע מהלא־רציונלי, מהלא־מוגדר, מהמפגש עם התודעה המורחבת – אלא לפתח שפה מקצועית שמכילה גם את זה. לא רק כגחמה ניו-אייג’ית – אלא כהזמנה לריפוי עמוק.
רוחניות לא באה במקום טיפול – אבל לפעמים, היא מה שמאפשר לטיפול להיות שלם.
