מבוא
במאמר הזה, שמבוסס על הרצאה שנתתי בנושא באירוע של מדברים פסיכדליה בדצמבר 25, אנסה להציג את הבודהיזם הפסיכדלי בתור זרם קיים בתוך הבודהיזם המערבי המודרני. אעשה את זה דרך הסיפור האישי שלי, אותו אחבר לסיפור הקולקטיבי, ולבסוף אחבר את זה גם להיבטים פרקטיים – איך הפסיכדלים משתלבים בתוך הדרך הבודהיסטית?
הסיפור האישי
אני לא זוכר מתי התחלתי ללמוד ולתרגל בודהיזם. את הויפאסנה הראשונה שלי עשיתי בגיל 22, באביב של 2009. זה היה קורס ויפאסנה במסורת של גואנקה, עוד בזמנו כשהם ישבו בחצבה, ולמי שלא מכיר – מדובר ב-10 ימים מלאים שבהם כל יום, מ-5 בבוקר ועד 9 בערב, לא עושים שום דבר חוץ ממדיטציה. הכל בשתיקה מלאה ואפילו אסור לפגוש אנשים אחרים עם המבט, רק אתם לבד עם התודעה שלכם, שזה חתיכת טריפ בפני עצמו.
קורס הויפאסנה היה חוויה משמעותית מאוד עבורי, ולאחר שחזרתי למרכז חיפשתי מסגרת להמשיך ולתרגל בה, כמו גם לפגוש עוד מתרגלים בדרך. כך הצטרפתי לקבוצה עם השם הצנוע "הסנגהה מהתעוררות להארה", קבוצת לימוד ותרגול שבועית (למי שלא מכיר – סנגהה זה חברותא בבודהיסטית). כפי שניתן לשער על פי השם, זו הייתה קבוצה שעסקה בחוויות התעוררות וברעיון של הארה. זה נעשה בצורה מאוד דקדקנית, ביקורתית ומקורקעת, והתהליך שעברתי שם היה אחד המשמעותיים בחיי.
לא הצטרפתי לסנגהה הזו לבד, אלא עם מי שהייתה אז בת זוגי. היא חלקה את התשוקה שלי לחקר התודעה, ושכנעה אותי שממש כדאי לי להתנסות עם פסיכדלים – וזמן קצר לאחר מכן התנסיתי לראשונה עם LSD. רוב הטריפ הראשון שלי היה מאוד עדין וחסר התרחשויות, עד ברגע מסוים משהו קרה. אני והבת זוג ישבנו יחד בפארק, ובזמן שאני מנופף בידיים שלי ומדבר איתה בהתלהבות דלוקה, אני שם לב שכל הזמן הזה יש זבוב שמתעופף לי מול הפנים. ברגע, התפיסה שלי עברה שיפט קיצוני, כל החומות וההפרדות קרסו. לפתע, לא היה יותר שום הבדל בין הזבוב הזה שמתעופף לי מול הפנים לבין הידיים שזזות מולי כשאני מדבר. שניהם אירועים שמתרחשים ברגע הזה, ואין לי שליטה על אף אחד מהם. הם מתרחשים ואילו אני רק עד להתרחשות, רק חלל תודעה ריק, חסר צורה ומאפיינים.
מתוך התלהבותי הדלוקה, כמובן שמיד ניסיתי להסביר לחברה שלי את מה שאני חווה. התחלתי להוציא דברים מהתיק ולהגיד "נגיד הסנדוויץ' הזה זה רגשות, והבקבוק מים הזה זה מחשבות, והטישו הזה זה תחושות… אבל אני שום דבר מזה, אני בכלל התיק!". היא לא ממש הבינה מה אני רוצה ממנה, וגם עבורי זו יכלה להיות חוויה מאוד מבלבלת עבורי, אבל זו לא הייתה – הייתה לי בהירות מוחלטת לגבי מה שאני חווה. הבהירות הזאת הגיעה מתוך והלימוד והתרגול שלי, ובמיוחד אחרי תקופה שבה למדתי ותרגלתי בסנגהה ששמה דגש בדיוק על חוויות מהסוג הזה – חוויות התעוררות. במסורת הזן היפני מכנים את זה "סאטורי", או "קנשו", חוויה של הצצה אל טבעה של התודעה.
עבורי, זו הייתה חוויה משמעותית ועמוקה שלאחריה כבר לא הייתי אותו אדם. אבל אני לא מיוחד בשום צורה – אני לא הראשון ולא האחרון שפגש חוויות מהסוג הזה תחת השפעת פסיכדלים. כדי להשים את החוויה האישית שלי בפורפורציה הנכונה, צריך להרחיב את העדשה שלנו לסיפור הקולקטיבי של הבודהיזם במערב.
הסיפור הקולקטיבי
כדי להבין את הקשר בין הבודהיזם במערב לפסיכדליה, צריך להבין קצת את ההיסטוריה של הבודהיזם במערב ובכלל. הבודהיזם הוא דת בת כ-2500, אך למעשה הוא ריבוי מסורות חיות ומתפתחות ללא הרף. אין בודהיזם אחד אלא בודהיזמים רבים – יש את התרוודה ההודית ואת התרוודה התאילנדית,, את הזן היפני ואת הזן הקוריאני, את הבודהיזם הטיבטי ועוד ועוד. אמנם הם חולקים אמונות ותפיסות רבות, אך גם יש בינהם הבדלים רבים, לעתים ממש מהותיים כגון חוסר הסכמה על מה היא בכלל ההארה הזאת שאליה ראוי לשאוף, ומה הדרך להגיע לשם, אם יש אחת בכלל.
אחת הסיבות לריבוי הזרמים הזה היא שבכל פעם שהבודהיזם הגיע למקום חדש, הוא התמזג עם התרבות החדשה ליצירת משהו חדש. כשהוא הגיע לסין, הוא התמזג עם הטאואיזם ליצירת הצ'אן בודהיזם, שלאחר מכן עבר ליפן ולאחר התמזגות עם התרבות היפנית הפך לזן בודהיזם היפני. כשהבודהיזם עבר מהודו לטיבט, הוא התמזג עם מסורת הבון הטיבטית ליצירת הזרם הייחודי של הבודהיזם הטיבטי. כך נוצר שפע רב ומגוון של זרמים בודהיסטים כפי שאנחנו מכירים אותם כיום. בדומה לכך, כשהבודהיזם הגיע למערב, הוא התמזג עם התרבות המערבית ליצירה של זרם בודהיסטי מערבי ייחודי, כאשר המפגש המרכזי של הבודהיזם עם המערב קרה בארה"ב ונפרס על פני מספר עשורים.
חשיפת המערב לבודהיזם החלה בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת עם פרסום כתביו באנגלית של הפילוסוף וחוקר הבודהיזם, ד. ט. סוזוקי. סוזוקי הציג את הזן היפני בתור דת מאוד פרקטית ששמה דגש על חוויה אישית ישירה. אופן זה הציג את הזן כדת המתכתבת מסורות המיסטקנים המערביות, כמו גם עם הגותם של חוקרי דתות מערבים בני אותה תקופה, כגון ויליאם ג'יימס ורודולף אוטו, ששמו את החוויה הדתית במרכז חקר הדת. עם זאת, בשלב הזה העניין בבודיהזם נותר בעיקר במישור הפילוסופי-אינטלקטואלי, והיבטים פרקטיים וחוויתיים כגון תרגול מדיטציה עוד לא חלחלו אל המערב באופן משמעותי.
בשנות ה-50 הבודהיזם והרוחניות מהמזרח החלו לחדור לתרבות הפופ האמריקאית דרך דמויות כמו אלאן וואטס והביטניקים אלאן גינסבורג, ג'ק קרואק, ואחרים. באותה תקופה המילה "זן" הפכה להיות משהו מגניב ומיוחד, ועד היום אנחנו רואים את הדיה דרך השימוש במילה זן בכל מיני מותגים שאין להם שום קשר לבודהיזם, מדיטציה, או רוחניות בכלל.
הפיצוץ הגדול של הבודהיזם באמריקה התרחש בשנות ה-60, במספר חזיתות בו-זמנית. הסרת המגבלות על הגירה לארה"ב ואיפשרה למאסטרים בודהיזם להגיע לארה"ב במספרים הולכים וגדלים, כאשר רוב הנציגים הגיעו ממסורות הזן היפני והבודהיזם הטיבטי. הנציג המשמעותי ביותר של הזן היפן היה שונריו סוזוקי (לא קשור לד. ט. סוזוקי), שהגיע לארה"ב במטרה ללמד אנשים לתרגל מדיטציה, לא פילוסופיה. הוא הקים את מרכז הזן בסן פרסיסקו (SFZC) ורבים מספריו נחשבים עד היום לטקסטים חשובים על זן בודהיזם בשפה האנגלית. הנציג הבולט ביותר של הבודהיזם הטיבטי היה צו'גיאם טרונגפה, שהיה דמות שנויה במחלוקת ומלאה בסתירות – הוא שתה אלכוהול, עשה מלא סקס וסמים, ופעל לפי מה שהוא כינה crazy wisdom, או חוכמה מטורפת. במקביל להגעה של המורים האסיאתים, היו גם אמריקאים שחזרו מהמזרח והחלו ללמד בודהיזם בדרכם הייחודית, או מה שמכונה היום מיינדפולנס – זרם שמבקש להפטר מרוב הטקסיות והמטאפיזיקה הבודהיסטית, ולשים את הדגש הגדול על תרגול המדיטציה בלבד.
בעוד כל זה קורה, ה-LSD החל לצבור פופלריות והתנועה ההיפית הלכה וגדלה. אנשים רבים חוו חוויות רוחניות שהם לא ידעו להבין או להסביר וחיפשו מישהו שיתן להם תשובות. להפתעתם, הם גילו שהבודהיזם הוא למעשה מסורת ארוכה של חקר התודעה, ובהתאם לכך יש לה שפה עשירה ומפורטת למצבי תודעה שונים ומגוונים. החיבור המשמעותי הראשון בין בודהיזם לפסיכדליה היה דרך ספרם של תימות'י לירי ושותפיו ריצ'רד אלפרט ורלף מצנר, "החוויה הפסיכדלית" (The Psychedelic Experience), מדריך לחוויה הפסיכדלית שהיה מבוסס על ספר המתים הטיבטי. ספר המתים הטיבטי הוא טקסט קדוש בבודהיזם הטיבטי, ממנו מקריאים לאחר שאדם נפטר על מנת להדריך את נשמתו בין הגלגולים. לירי וחבריו הקבילו בין השלבים שעוברת הנשמה לאחר המוות לשלבים שעוברת התודעה בחוויה הפסיכדלית, וכך הם יצרו את המדריך הראשון אי פעם לחוויה הפסיכדלית. עם זאת, לירי וחבריו לא היו בודהיסטים ולא היה להם עניין לייצר בודהיזם פסיכדלי – אלא רק להשתמש בשפה הבודהיסטית והחוכמה הגלומה בה כדי לסייע לפסיכונאוטים בני זמנם. עם זאת, בחירתם דווקא בטקסט בודהיסטי כבסיס עבור המדריך שלהם משקפת הלך רוח מסוים ששרר באותה תקופה.
ובכל זאת, איפה בודהיזם ופסיכדלים התחברו בצורות ברורות יותר? ראשית, זה קרה בעיקר מאחורי דלתותיהם הסגורות של המנזרים ומרכזי המדיטציה שהחלו לצוץ בכל רחבי ארה"ב. מרכז הזן של סוזוקי בסן פרנסיסקו, בירת ההיפים, משך אליו מספרים הולכים וגדלים של אנשים שעברו חוויות רוחניות עמוקות עם פסיכדלים וחיפשו להבין איך הם מטמיעים אותן לחייהם. אלאן באדינר, מתרגל בודהיזם ותיק והעורך של הספר Zig Zag Zen על בודהיזם ופסיכדליה, מספר כי "בשנות ה-60 וה-70 המוקדמות, מרכזי זן ואולמות מדיטציה [באמריקה] היו מלאים בצעירים שהתנסו עם פסיכדלים וכעת חיפשו דרך בת קיימא להמשיך את ההתפתחות הרוחנית שלהם." באותו ספר ישנו ראיון עם ג'ק קורנפילד, אחד ממורי הבודהיזם האמריקאים המוכרים כיום, כמה לדעתו LSD היה חשוב ביבוא של תרגולות רוחניות מהמזרח לארה"ב בשנות ה-60? "עבורי הוא היה משמעותי מאוד. […] זה נכון – רוב המורים המערביים לבודהיזם השתמשו בפסיכדלים בתחילת דרכם הרוחנית", עונה קורנפילד. עדות נוספת מגיעה מריק שטראסמן, חוקר המוח והפסיכיאטר, שידוע בעיקר דרך המחקר שלו על DMT והספר שהוא הוציא בעקבותיו, "DMT – מולקולת הרוח" (DMT – The Spirit Molecule). באותו ספר, מספר שטראסמן כי כשהצטרף לקהילה של זן בודהיסטים בארה"ב ב-1974 (לאחר התנסויות פסיכדליות משלו, כמובן), הוא גילה להפתעתו שרובם המוחלט של הנזירים בקהילה הגיעו לחיי הנזירות הבודהיסטית בעקבות חוויות פסיכדליות אותן חוו. אלו הן שלוש עדויות מתוך עוד רבות מספור, ולמי שרוצה להעמיק עוד בהיסטוריה של החיבור שבין בודהיזם ופסיכדלים באמריקה אמליץ על הספר Altered States של חוקר הדתות Douglas Osto שצלל לעומק הסוגיה.
הסיבה שבגינה טרחתי להביא את כל הציטוטים הללו, היא משום שבעיניי הם מצביעים על כך שפסיכדלים שזורים בתוך הבודהיזם המערבי מאז תחילת דרכו. אמנם רבים מהאנשים שהגיעו לבודהיזם בעקבות התנסויות פסיכדליות בשנות ה-60 ו-ה-70 השאירו את הפסיכדלים מאחור והתמסרו לדרך הבודהיסטית, אך הפסיכדליה נשארה ב-DNA של הבודהיזם המערבי, כמו זרע שמחכה לזמן הנכון לנבוט. ב-60 השנים שחלפו מאז, אותו זרע נבט וצמח לכדי שלל צמחים נושאי פרי מרהיבים. דוגמה אחת לכך היא בסיפורה של ספרינג וואשאם (Spring Washam). וואשאם היא מורה אמריקאית, תלמידה של ג'ק קורנפילד, ובעלת מעל 20 שנות ניסיון בתור מורה לבודהיזם. בנוסף לכך, וואשאם היא גם תלמידה ותיקה של אמנויות רויפו שמאני והמקימה של הגוף Lotus Vine Journeys שבמסגרתו היא מארגנת רטריטים המשלבים תרגול ולימוד בודהיסטי יחד עם טקסי איוואסקה וצמחי רפואה אחרים.
ספרינג וואשאם היא רק דוגמה בולטת אחת בתוך תנועה הולכת וגדלה של בודהיזם פסיכדלי. כך לדוגמה, ב-2018 קם ארגון שמכנה את עצמו "הסנגהה הפסיכדלית" שמגדיר את מטרתו כך: "הסנגהה הפסיכדלית היא קולקטיב רוחני של פסיכונאוטים בודהיסטים שחולקים את המחויבות לדהארמה ואת האמונה בערכם של חומרים פסיכדלים." אמנם לא הצלחתי למצוא כמה אנשים בדיוק מונה הסנגהה הפסיכדלית, אך בשנת 2025 הם ארגנו כנס של יומיים עם הכותרת "בודהיזם פסיכדלי", שאמנם האתר שלו ירד מהאויר, אך הוא כלל מגוון רחב של דוברים בעלי שם מתוך הבודהיזם המערבי. עוד על מה שקרה בכנס תוכלו לקרוא כאן.
מה שאני אומר כאן בעצם, הוא שהבודהיזם הפסיכדלי הוא לא קוריוז חסר משמעות, אלא זרם משמעותי, חי וצומח בתוך הבודהיזם המערבי. יותר מכך, הזרעים של הבודהיזם הפסיכדלי נזרעו עוד בראשית דרכו, ואי אפשר באמת להפריד בין העליה של הבודהיזם במערב לבין הכניסה של הפסיכדלים, וזה לא מקרי שהפיצוץ הגדול של הבודהיזם באמריקה התרחש בשנות ה-60 וה-70.
האם בודהיזם פסיכדלי הוא באמת בודהיזם?
החיבור בין פסיכדליה ובודהיזם הוא עדיין תופעה שנויה במחלוקת. בעיני רבים, מדובר במתיחה גדולה מדי של גבולות המסורת הבודהיסטית, ראשית כל בשל ההתנגשות שלו עם קוד המוסר הבודהיסטית, הסילה. הסילה מורכבת מחמישה כללים שמחייבים כל אדם שקורא לעצמו בודהיסטי, ואלו הם חמשת העקרונות היחידים שאדם שנכנס לרטריט בודהיסטי מתבקש להתחייב אליהם באופן מוחלט – להמנע מלהרוג או לפגוע בכל יצור חי, להמנע מלקחת כל דבר שלא ניתן בחופשיות, להמנע מהתנהגות מינית לא הולמת, להמנע מלשקר, והכלל החשוב לעניינו – להמנע מצריכה של מערפלי תודעה.
הסילה היא קוד מוסרי בסיסי בבודהיזם, ולכן לא ניתן פשוט לבטל את אחד הכללים. עם זאת, עד היום מתקיים דיון ער סביב המקום של פסיכדלים בתוך הבודהיזם – האם ניתן בכלל להגדיר פסיכדלים כמערפלי תודעה, או שמא הם עושים משהו אחר? האם פסיכדלים נופלים תחת הקטגוריה של אופאיה, אמצעים מיומנים, כלים שחורגים מהתרגול הבודהיסטי הפורמלי אך עדיין יכולים לתמוך בדרך הבודהיסטית? האם פסיכדלים הם משהו שאפשר להשתמש בו בתחילת הדרך ואז לזנוח אותו, כמו דור המורים הבודהיסטים שגדל בשנות ה-60, או שמה הם יכולים להיות חלק מדרך בודהיסטית ארוכת טווח? ברמת השיח הבודהיסטי, אלו שאלות שנמצאות באויר כבר זמן רב ולא סביר שנראה תשובות חד-משמעיות עליהן בעתיד הקרוב. אבל אם אתם שואלים אותי – לבודהיזם הפסיכדלי כדרך ארוכת טווח בהחלט יש מקום.
דברים שלמדתי בתור בודהיסט פסיכדלי
לאורך ה-15 שנים מאז שהתנסיתי לראשונה בפסיכדלים המשכתי להעמיק את התרגול והלימוד הבודהיסטי שלי, ולצד זה המשכתי להעמיק גם בעולם הפסיכדלי. לאורך הדרך, הרגשתי סינרגיה משמעותית בין השניים – הרגשתי שהפסיכדלים תומכים בתרגול הבודהיסטי שלי, מעמיקים ומזרזים אותו. מצד שני, הרגשתי איך התרגול הבודהיסטי תומך במסעות הפסיכדלים שלי. בחלק הזה אנסה לפרט את השיעורים שלמדתי על החיבור בין השניים, דרך הניסיון שלי ושל אחרים בסביבתי.
בודהיזם כתומך במסעות פסיכדלים
שפה לחוויה הפסיכדלית – המסורת הבודהיסטית היא מסורת של חקר התודעה, או במילים אחרות – פסיכונאוטיקה. במשך 2500 שנה, אלו שמתמסרים בצורה עמוקה לדרך הבודהיסטית עוסקים בחקר יסודי ומעמיק של התודעה. מתוך העבודה הזאת, התפתחה שפה מאוד עשירה ומדוייקת שמצליחה לתאר את התודעה ומצביה השונים ברזולוציה מאוד גבוהה. היכולת להמשיג את הכאוס של החוויה הפסיכדלית באמצעות השפה הבודהיסטית הוא כלי משמעותי בתהליך האינטגרציה של החוויות הפסיכדלית, ומאפשר ליצור מפה מפורטת של התודעה ומצביה השונים.
תרגול מדיטציה כהכנה לחוויה הפסיכדלית – רבים חושבים שתרגול מדיטציה הוא תרגול של השקטת התודעה, אבל זה לא מדויק. בתרגול מדיטציה אנחנו מתאמנים בלשבת עם הדברים כפי שהם – עם גירוד וכאב, עם כעס וחוסר סבלנות, עם שמחה והשראה. אנחנו לומדים להתבונן בדברים כפי שהם ברגע הזה, בלי להיאחז או לדחות מאיתנו שום דבר. מתוך ההתבוננות הזאת נטולת ההזדהות הזאת, נוצרת בהירות ייחודית בנוגע למה שמתרחש ברגע הזה. הבהירות הזאת היא כלי מופלא בתוך חוויות פסיכדליות שבהן קורה כל כך הרבה, ולמען האמת אני מרגיש ממש בר מזל שהגעתי לפסיכדליה אחרי שנים של תרגול מדיטציה. לפעמים אני לא מבין איך אנשים עושים את זה אחרת.
עבודה עם דוקהה – בלב ליבו של הבודהיזם נמצאות ארבע אמיתות האצילים, התובנה הראשונה שהבודהה לימד במסגרת הדרשה הראשונה שלו, הסוטהה אודות הנעת גלגל הדהרמה שנמצאת בליבה של כל הזרמים והמסורות הבודהיסטיות השונות. אמת האצילים הראשונה מלמדת אותנו שדוקהה – כלומר סבל, אי נחת, חוסר שביעות רצון – היא חלק בלתי נפרד מהחיים. כשלא נעים לנו, זה לא באג – זה פיצ'ר של הקיום הזה. מתוך זה, הבודהיזם מלמד אותנו להפסיק לברוח מהקושי והכאב, אלא להרפות לתוכם, ללמוד לעבוד איתם. זה גם העקרון המרכזי בעבודה עם פסיכדלים – כשעולה קושי, אין טעם להיאבק בו, זה רק יעשה הכל הרבה יותר גרוע. הדבר המטיב הוא להרפות לתוכו, להרשות לעצמינו להרגיש אותו במלואו, אלו הרגעים שבהם הקסם של הפסיכדלים קורה באמת. התרגול של העבודה עם דוקהה בתוך התרגול הבודהיסטי מכין אותנו לעבודה עם חוויות קשות במסעות הפסיכדלים שלנו.
היחס לחוויות שיא – התחלתי את ההרצאה בסיפור האישי שלי ובחוויית הסאטורי הראשונה שלי. ישנה אמרה בזן בודהיזם שמעבירה היטב את היחס שלו המסורת הזו לחוויות שיא- "לפני ההארה – חטוב עצים, שא מים; לאחר ההארה – חטוב עצים, שא מים". בזן עובדים קשה כדי להגיע לחוויית הסאטורי הראשונה, ומי שחווה אותה מכונה stream enterer, או נכנס לזרם. המשמעות היא שמהרגע הזה, הוא יכול באמת להתחיל ללמוד את תורתו של הבודהה ולהתחיל להבין אותה. כלומר, חוויות ההתעוררות הן לא סיום, הן רק הצעד הראשון בדרך ארוכה. נכון, אלו חוויות חשובות ומשמעותיות, אבל אל לנו להתפתות ולחשוב שהגענו ליעד כלשהו. חברה טובה סיפרה שפעם חוותה חווית סאטורי עמוקה ומשנת חיים בתוך רטריט, ולאחר שהיא שיתפה בכך את המורה שלה היא ענתה לה בפשטות "הכלים לא ישטפו את עצמם". הבודהיזם מלמד אותנו לא להיאחז יותר מדי בחוויות שלנו, לא משנה כמה הן היו מרהיבות ומדהימות, אלא להרפות מהן ולהמשיך בדרך.
פסיכדלים כתומכים בתרגול הבודהיסטי
פסיכדלים כחושפי נפש – בודהיזם הוא מסורת של חקר התודעה, ופסיכדלים הם כלים לחקר התודעה, אז זה רק טבעי שהם יעבדו יחדיו. פסיכדלים מאפשרים לנו הצצה מתחת למכסה המנוע של התודעה שלנו, משקפים לנו את האופנים שבהם התודעה שלנו עובדת שיכולים להיות נסתרים עבורינו ביומיום. לזהות דפוסים והרגלים תודעתיים כשאנחנו תחת השפעה של פסיכדלים מקל עלינו את הזיהוי של אותם דפוסים והרגלים גם כשההשפעה חולפת. הזיהוי של התבניות התודעתיות מאפשר להרפות את ההזדהות מהן ומהווה היבט מרכזי של התרגול הבודהיסטי, וגם כאן הפסיכדלים יכולים לשמש מעין זרז.
זירוז התרגול דרך חוויות ישירות – הבודהיזם מלא בתיאורים מטאפיזיים או מצבי תודעה משונים, כמו חוויות סאטורי, שהבנתם יכולה להיות קריטית. עם זאת, אותה הבנה גם יכולה להיות קשה עד בלתי אפשרית ללא חוויה ישירה של הדבר, חוויה שיכול לקחת שנים ארוכות של תרגול מדיטציה נחוש כדי לחוות. כשמכניסים לתמונה פסיכדלים, הכנה מעמיקה וקצת חסד – גם מתרגלים חדשים יחסית יכולים לחוות על בשרם את מצבי תודעה משונים וקונספטים מטאפיזיים מורכבים. דרך חוויה ישירה שכזו נוצרת הבנה עמוקה ובהירה שמאפשרת להעמיק ולזרז את ההתקדמות בתרגול.
העמקה של התרגול המדיטטיבי בעקבות החוויות – בלי קשר למה שקרה בתוך הטריפ, הרבה פעמים לשבת למדיטציה אחרי המסע מרגיש אחר, עמוק ומשמעותי יותר.
המלכודות שבדרך
המאמר הזה לא יהיה מלא אם לא אתייחס גם לסכנות בשילוב של פסיכדליה כחלק מהדרך הבודהיסטית. ישנן כמובן לא מעט סכנות לשימוש בפסיכדלים גם בלי קשר לדרך הבודהיסטית, עליהן נרחיב במאמרים אחרים בהמשך, אך כאן ארצה להתמקד בסכנות הייחודיות לשילוב בין שתי הדרכים הללו.
מלכודת משמעותית אחת היא השענות יתר על פסיכדלים כחלק מהדרך הבודהיסטית. זה יכול להיות מאוד נוח – פסיכדלים תומכים במדיטציה, פסיכדלים תומכים בחקר התודעה, פסיכדלים תומכים בהעמקת הלימוד דרך חוויות שיא, ובכללי מסעות פסיכדלים פשוט יכול ממש כיף. לעתים השילוב של פסיכדלים כחלק מהדרך הבודהיסטית יכול לגרום לכך שבמקום שיתפתח תרגול יציב של התודעה, ישנו מרדף מתמשך אחר חוויות שיא. כל פעם שנתקעים באיזשהו קושי או שאלה לא פתורה בתרגול, מחפשים את התשובה במסע הפסיכדלי הבא. על אף החשיבות של החוויות הישירות בזרמים מסוימים, הבודהיזם הוא לא דרך של חוויות שיא. הבודהיזם הוא דרך של התמסרות ליומיום, של התמדה שלעתים יכולה להרגיש אפורה ומשעממת. הבודהיזם היא דרך של אימון של התודעה דרך אותם קשיים ושאלות לא פתורות. הדרך הבודהיסטית באה לשחרר אותנו מהשתוקקות אחר חוויות חולפות, משמעותיות ככל שיהיו, ואם אנחנו מגלים שההשתוקקות שלנו רק גדלה – אנחנו עושים משהו לא נכון.
מלכודת חשובה נוספת נובעת מתוך הבורות הרוחנית של התרבות שלנו. בעוד שישנן תרבויות שבהן חוויות מיסטיות ורוחניות הן חלק בלתי נפרד מהחיים, אנחנו חיים בתרבות שמתעלמת ולעתים אף מתכחשת לחוויות שכאלו. כתוצאה מכך, רבים מאלו שחווים חוויות שיא רוחניות מרגישים מיוחדים ונבחרים, מרגישים שהם הגיעו להארה, שהם המשיח. רבים חושבים שאם הם ראו משהו בתוך חוויה פסיכדלית – את האחדות של הקיום, את האור הבוהק של התודעה הטהורה, או אפילו סתם ראו בבהירות את התבניות התודעתיות שלהם ואת המקור שלהן – זה אומר שהדרך שלהם הסתיימה, זה אומר שהם הגיעו ליעד. אבל כמו שכתבתי מוקדם יותר על היחד לחוויות שיא בבודהיזם, אף אחד אף פעם לא מגיע ליעד, בטח לא אחרי חוויה בודדת. הדרך הטובה ביותר להמנע מהמלכודת הזאת היא לזכור שחוויות רוחניות, לא משנה כמה עמוקות וקיצוניות, הן משהו נורמלי לחלוטין. מי שחווה אותן הוא לא פסיכוטי שמאבד את זה, וגם לא המשיח שנבחר על ידי אלוהים. כשאנחנו מצליחים לראות את החוויות האלה באופן הזה, אנושיות ונורמליות, אנחנו יכולים להתייחס אליהן – ואל עצמינו לאחריהן – באופן מאוזן ומקורקע.
למעשה, שתי המלכודות הללו הן דוגמאות מצוינות למעקפים רוחניים (spiritual bypassing), להם נקדיש מאמר נפרד בהמשך.
אן הדרך הרוחנית מובילה בכלל?
בודהיזם הוא מסורת בת 2500 שנה, ואחת החוזקות הגדולות שלה הוא בכך שהיא מתווה דרך מאוד ברורה. פסיכדלים יכולים להיות כלים בדרך, אבל הם חייבים להתקיים בתוך הקשר, הם חייבים מסגרת (סטינג) כדי להפיק מהם ערך. עצם השימוש בפסיכדלים כמובן משפיע על האופן שבו אנחנו הולכים בדרך, ולעתים קרובות שולח אותנו למחוזות חדשים ולא מוכרים, אבל אם אין לנו דרך לסטות ממנה וואז לחזור אליה – אנו בקלות יכולים ללכת לאיבוד.
בעיני רבים, האידיאל הבודהיסטי הוא להגיע לאיזה מקום של התעלות מעל הסבל, התעלות מעל העולם, לשהות לנצח על ענן נטול בעיות שהקשר בינו לבין העולם די רופף. אלא שהאידיאל הבודהיסטי, אידיאל הבודהיסטווה, הוא משהו אחר לגמרי. הבודהיסטווה נשבע להשאר בעולם הזה, עם כל הקושי שיש בו, כל עוד עדיין יש יצורים שסובלים.
במילים אחרות – מה שחשוב זה לא כמה חוויות מדהימות של אחדות מופלאה עם הקיום חוויתי, כמה פעמים האגו שלי התמוסס והוכחד, כמה זמן ביליתי בהתעלות שלא ניתן לבטא במילים. מה שחשוב הוא איך אני מתנהג בעולם – איך אני מתנהג למשפחה שלי, איך אני מתנהג לחברים שלי, אני אני מתנהג לעמיתים שלי בעבודה, איך אני מתנהג לאנשים ברחוב, איך אני מתנהג לאלו שפגעו בי, למתחרים ולאויבים שלי.
המדד האמיתי של ההתקדמות בדרך הרוחנית הוא רוחב הלב שלי, כמה אני פועל בעולם מתוך אהבה ונדיבות, כמה אני מחויב להפחתת הסבל בעולם – לא רק של עצמי, אלא של כל מי שנקרא בדרכי. זה לא דברים שקורים רק מתוך זה שאני אוכל מלא סמים, אלא מתוך מחוייבות עמוקה ועבודה אינסופית.
אני רוצה לסיים את המהלך הזו ואת המאמר כולו עם שבועת הבודהיסטווה –
הברואים הם רבים מספור – אני נשבע לשחרר את כולם
ההשתוקקויות הן ללא סוף – אני נשבע לעקור את כולן
התורות הן ללא שיעור – אני נשבע לרדת לעומק כולן
דרך הבודהה היא חסרת גבולות – אני נשבע להשלימה במלואה
