יש מיתוס אחד עיקש מאוד שממשיך לצוף בקהילה הפסיכדלית. יש לו כל מיני צורות – "אין יותר אסיד האמיתי בעולם", "כל מה שיש היום זה נגזרות וחיקויים", "האסיד של היום הוא סינתטי וחסר נשמה", ועוד שלל טענות יצירתיות. זה בדר"כ מלווה בסיפורים על טריפים משוגעים מהעבר, תחושת אובדן וגעגוע לאותם ימים טובים של אסיד טהור. האם יש אמת מאחורי המיתוס הזה? תשובה קצרה – לא. תשובה ארוכה – ממש לא, אבל הנה למה.

המפיץ המרכזי של המיתוס בקהילה הפסיכדלית הישראלית הוא משתמש בכינה את עצמו "שולגין" ופרסם פוסטים בפורום של מגזין "קנאביס" בשנת 2017, וטען כי "האסיד האמיתי נכחד". הטענה המרכזית של "שולגין" הייתה שחומר המוצא הקלאסי ממנו היו מסתנזים אסיד פעם – ארגוטמין מפטריית הארגוט – לא זמין יותר היום, ובעקבות זאת אין יותר LSD אלא "מתאמפטמין או תרכובת ארגוטמין מופשטת", אותם היא כינה "אסיד מודרני". האסיד המודרני, כך טען שולגין, הוא בעל מבנה מולקולרי אחר, הוא מלוכלך יותר, ופוגע בחוויה הרוחנית האותנטית של ה-LSD-25 המקורי, וכל עוד הוא לא קיים – כל התנועה הפסיכדלית תשאר בתרדמת (כנראה הוא לא שמע על פסיכדלים אחרים). בהמשך נפרק את הטענות האלה, שלב אחר שלב. 

הכימיה לא טועה

כל מי שלמד כימיה בסיסית יודע – מולקולה היא מולקולה, וזה לא משנה מה היה חומר המקור ממנו היא סונתזה. LSD (המכונה גם LSD-25 כי היא הייתה המולקולה ה-25 במספר בסדרה שהופמן סינתז), או בשמו המדעי D-Lysergic Acid Diethylamide, הוא מבנה כימי ספציפי. בכימיה אורגנית, אין משמעות ל"מקור" של המולקולה; בין אם המולקולה סונתזה מפטרייה שצמחה על צמח השיפון ובין אם מחומרים אחרים במעבדה מודרנית, התוצר הסופי חייב להיות זהה כדי להיקרא LSD. אפשר להשוות את זה ללגו – כל עוד אני לוקח את אותן חתיכות לגו ומרכיב אותן בצורה מסויימת, זה לא משנה מה חתיכות הלגו האלה הרכיבו לפני שפירקתי אותן והרכבתי אותן מחדש. אם המבנה האטומי נכון, ההשפעה שלו תהיה זהה.

לאחר תהליך הסינתזה, שבמהלכו הכימאי מרכיב את המולקולה שהוא רוצה, הוא צריך גם לנקות את מה שהוא יצר מתוצרי לוואי לא רצויים. הטענה לגבי "לכלוך כימי" או איזומרים לא פעילים היא אמנם נכונה טכנית, במידה והכימאי לא עשה עבודה טובה מספיק, אך המסקנה ממנה שגויה. בתהליך ייצור ה-LSD נוצרים לעיתים תוצרי לוואי כמו iso-LSD, אך חומרים אלו אינם פסיכואקטיביים. המשמעות היא שהם פשוט לא עושים כלום – הם לא גורמים לטריפ רע או פחות עמוק, לא עושים אותו יותר קצר ולא גורמים להשפעה "פחות על הראש ויותר על הגוף" כפי שטען ששולגין. לכל היותר, הם מחלישים את עוצמת ההשפעה. בנוסף, שיטות הניקוי רק הולכות ומתפתחות עם השנים, מה שאומר שדווקא היום אפשר להגיע לרמת טוהר שכימאים בעבר יכלו רק לחלום עליה, מה שהופך את החומר של היום לטהור יותר, לא פחות.

אז מה בכל זאת השתנה?

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שיש אנשים שטוענים שחוויות האסיד שלהם היום הן לא חוויות האסיד שהיו להם פעם. אם הכימיה לא השתנתה, מה כן? 

ראשית, המינון. בשנות ה-60, מנת אסיד ממוצעת הכילה כ-250 מק"ג. במהלך שנות ה-90, לפחות לטענת ה-DEA האמריקאי, כ-90% מהאסיד בעולם יוצר על ידי אדם אחד – ויליאם לנארד פיקארד – שייצר עם שותפיו קילוגרם של אסיד כל חמישה ימים (כ-10 מיליון מנות). זה הוביל לכך שהאיכות והמינון של האסיד ברחבי העולם היו עקביים ומדויקים, עם מנה ממוצעת של 100 מק"ג. בנובמבר 2000 פקיארד נעצר ונגזרו עליו שני מאסרי עולם (!!) והמצב בשוק השתנה. במקום שוק ריכוזי עם יצרן מרכזי אחד, השוק הפך להיות מבוזר עם מספר רב של יצרנים שמייצרים אסיד בכמויות ואיכות משתנה. הייתה גם תחושה שרמת הסיכון עלתה, לאחר שבית המשפט האמריקאי גזר על פיקארד שני מאסרי עולם על יצור והפצה של אסיד. זה הוביל לכך שמינוני האסיד הממוצעים ירדו אפילו יותר ומנת אסיד ממוצעת נעה בין 60 ל-90 מק"ג, זאת על אף שלעתים הם עדיין נמכרים כמנות של 200 מק"ג. גורם אחד לכך שאנשים מדווחים על "חוויות פחות עמוקות", זה פשוט כי הם לוקחים פחות.

מה לגבי ההחלפה של LSD בנגזרות אחרות? זה נכון, למשך תקופה הייתה חדירה לשוק של אנאלוגים, או תחליפי אסיד, כגון ה-NBOMe שנכנס לשוק ב-2010 ולעתים קרובות נמכר כ-LSD. החוויה של ה-NBOMe דומה ל-LSD, אבל לא זהה, והוא גם חומר בעל פרופיל בטיחות שונה (לרעה). ניתן להבדיל בקלות בין חומרים מסדרת ה-NBOMe לבין LSD באמצעות בדיקה ביתית פשוטה עם ערכת ארליך, אותה ניתן להזמין בקלות מהארץ או מחו"ל (בדיקה שחשוב לעשות, משום שה-NBOMe הרבה יותר מסוכן מ-LSD, במיוחד במינונים גבוהים). אבל ישנן גם נגזרות כימיות של אסיד, כלומר חומרים קרובים מאוד ל-LSD מבחינת המבנה הכימי שלהן, כגון ALD-52‏, AL-LAD, ואחרים, שהמשתמש הביתי לא יכול להבדיל בקלות בינהן לבין LSD. עם זאת, נגזרות אלה הן בדר"כ הרבה יותר נדירות ויקרות מ-LSD, ולכן הסיכוי של משתמש ממוצע לקבל אותן בטעות כשהוא מנסה לקנות אסיד הוא קלוש מאוד.

תודעה, המשתנה החזק ביותר

אבל יש דבר אחד שהשתנה וממשיך להשתנות כל הזמן – הסט והסטינג. בספר Acid Dreams המגולל את ההיסטוריה התרבותית של ה-LSD בארה"ב, מסופר כי בשנת 1967 יצרן האסיד האגדי אווסלי סטנלי ייצר באטצ' גדול של LSD וחילק אותו לכדורים בחמישה צבעים שונים. אף על פי שהאסיד בכל הכדורים היה בדיוק אותו אסיד, מאותה אצווה, באותו מינון של 270 מק"ג, החלו במהרה להתפשט מיתוסים על כך שלכל אחד מהצבעים יש מאפיינים והשפעות שונות, ואנשים שונים פיתחו העדפה לצבע כזה או אחר. מה שמשפיע יותר מכל דבר על ההשפעה של פסיכדלים עלינו הוא אנחנו, ואם אנחנו מצפים מאסיד להשפעה מסויימת – סיכוי טוב שנקבל אותה. 

וזה מביא אותם לדבר האחד, שבניגוד לאסיד, משתנה כל הזמן – אנחנו, וכך גם העולם סביבנו. אנחנו מתבגרים, ההעדפות ותחומי העניין שלנו משתנים, הפניות הרגשית שלנו משתנה. כך גם הרחבה והקהילה שבתוכה אנחנו עושים את האסיד. גם העולם כולו משתנה סביבנו – מגפות, מלחמות, עליית ה-AI, ועוד שלל שינויים חברתיים ותרבותיים שמשפיעים על הסטינג של כולנו. כפי שכל השינויים הללו משפיעים על חוויות החיים שלנו – זה משפיע גם על החוויות הפסיכדליות שלנו. זה לא האסיד שהשתנה, זה העולם, ואנחנו בתוכו.

גורם נוסף שמשחק תפקיד חשוב הוא תחושת הנוסטלגיה. כבני אדם, יש לנו נטיה לצבוע את העבר בצבעים עזים יותר, או כמו שאמרה אחד הדמויות בנובלה הגראפית וואטצ'מן – "בכל יום העתיד הולך ונהיה אפל יותר, אבל העבר, גם החלקים הקשים שבו, הולך ונהיה בהיר יותר". הנוסטלגיה היא תחושה ערמומית ומתגנבת, והרבה יותר קל לנו להטיל את האשמה על כך שהדברים הם לא אותו דבר על דברים חיצוניים – כמו האסיד שהוא כבר לא אותו אסיד – מאשר לזהות העיוותים שהתודעה שלנו מייצרת. מה גם שהטריפים הראשונים שלנו תמיד ירגישו הכי משמעותיים, הכי מכוננים, פשוט כי זו הייתה הפעם הראשונה שהתודעה שלנו נפתחה למימדים חדשים.

ה-LSD האמיתי כאן להשאר

מעבר לכל ההסברים והטענות, יש לנו היום כלים שמאפשרים לנו להוכיח באופן חד-משמעי שה-LSD חי וקיים. מעבדות לבדיקת סמים ברחבי העולם, כגון מעבדת Energy Control הספרדית, משתמשות בטכנולוגיית GC/MS על מנת לנתח אלפי דגימות מדי שנה. הנתונים מראים שוב ושוב: LSD-25 טהור עדיין נפוץ מאוד בשוק השחור. הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת לנו לוודא מה בדיוק יש לנו ומה רמת הטוהר שלו, וסוגרת סופית את הגולל על המיתוסים אודות טוהר החומר ומפריך כל טענה על "שינוי מסתורי" בהרכב הכימי שלו.

אותו שולגין, אגב, לאחר שטען שאין יותר אסיד אמיתי בעולם, שינה את דעתו די מהר והחל לטעון שיש אסיד אמיתי בעולם, אבל רק אצלו, ולאחר תקופה קצרה שבה הוא חילק אותו בחינם הוא החל לסחור בו. תסיקו מזה מה שתסיקו.

לסיכום, הסירו דאגה מלבכם, האסיד האמיתי לא הולך לשום מקום, ולא תאמינו למי שאומר לכם אחרת. המיתוס על היעלמותו הוא שילוב של חוסר הבנה כימי, ירידה במינונים הממוצעים, ויותר מכל דבר אחר – טריקים שהתודעה שלנו עושה עלינו. במקום לבכות על הגביש שאבד, עדיף להשקיע את האנרגיה הזאת בבדיקה של החומרים, הכנה מעמיקה, ובנייה של סטינג מטיב.