כשאנחנו חושבים על משני תודעה בהקשר תרבותי, אנחנו נוטים לחשוב על תרבויות נגד ותרבויות שוליים, על אנשים שהולכים נגד הזרם ותרבות המיינסטרים. עם זאת, ישנן תרבויות ששימוש במשני תודעה היה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלהן, והמרכז הגדול ביותר של תרבויות מהסוג הזה נמצא בדרום אמריקה. באיזור זה, ישנם כ-100 צמחים המוכרים כיום למדע ככאלו שמשנים את התודעה באופן משמעותי, כשני שליש מהצמחים משני התודעה המוכרים לנו בעולם כולו.
בכתב העת Science פורסם לאחרונה מאמר פרי עטו של העיתונאי אנדרו לולר, בו הוא סוקר שורה של תגליות ארכיאולוגיות עדכניות המציגות מחדש את תפקידם של חומרים פסיכואקטיביים בעיצוב הציוויליזציה האנדית הפרה-קולומביאנית של דרום אמריקה. תרגמנו וסיכמנו את המאמר וגם הוספנו קצת מעצמינו, אז צאו איתנו לסיפור היסטורי-פסיכדלי בשלוש מערכות, מהמקדשים הפסיכדלים של העת העתיקה ועד לדיכוי הקונקיסטדורי של המאה ה-16.
1. צ'אווין דה ואנטאר, המקדש העתיק
הנרטיב של צמיחת התרבות האנדית נטוע במתחמי המקדשים של צ'אווין דה ואנטאר (Chavín de Huántar), השוכנים בעמק הררי גבוה באנדים של פרו ומתוארכים לכ-3,000 שנה לפני זמננו. על פי הממצאים הארכיאולוגים, אתר זה לא שימש כמרכז עירוני או צבאי מסורתי, אלא כמרכז פולחני מתוחכם. מתחם המקדשים, המורכב מרחבות חיצוניות, מנהרות ואולמות תת-קרקעיים היה בשימוש כ-700 שנה, עד שנפגע על ידי רעידת אדמה קשה. עולי רגל מכל האיזור היו עולים לאתר על מנת לקחת חלק בטקסים משני תודעה.
הראיות לכך מפוזרות ברחבי האתר – גילופים באבן המתארים דמויות אנושיות העוברות מטמורפוזה ליגוארים, נחשים ועופות דורס, לצד תבליטים של קקטוס הסן פדרו, כדים שמציגים צמחים משני תודעה שונים, וכן כלים יעודיים כגון קשים מגולפים מעצם שהשתמשו בהם לנשיפה של וילקה (Vilca), אבקה פסיכואקטיבית הנצרכת דרך האף. כל אלו מעידים כי האתר תוכנן כולו סביב טקסי חניכה מבוססי משני תודעה.
הממצאים בצ'אווין מצביעים על כך כי מי שבנה את המקדש וערך את הטקסים כבר הבין את החשיבות הרבה של הסטינג עבור החוויה הפסיכדלית. מתחת למבני האבן נחשפה רשת מורכבת של גלריות ותעלות מים תת-קרקעיות, אשר יצרו תהודה אקוסטית עוצמתית שנשמעה כמו שאגות של יגואר, לצד תעלות אור שניתבו קרני שמש לתוך חושך מוחלט. מנהיגי הפולחן שילבו בין אשליית חושים, מופעי סאונד דרמטיים, וחצוצרות קונכייה כדי להעצים את החוויה הטקסית-פסיכדלית.
אחת ההשערות היא ששושלות הכוהנים שהפעילו את מתחם המקדשים בצ'אווין רתמו את שינוי התודעה לביסוס היררכיה חברתית. הם הזמינו אליטות מאזורים מרוחקים להשתתף בטקסים העצמתיים הללו, והחוויה הפסיכדלית המטלטלת, שתווכה כמפגש ישיר ובלעדי עם האלוהי ועם כוחות הקוסמוס, שכנעה את האורחים בסמכותם העל-טבעית של הכוהנים. שינוי התודעה הפך אפוא לכלי שליטה וניהול פוליטי שאפשר לכפות סדר וסמכות ללא צורך בהפעלת כוח צבאי או שפיכות דמים.
2. עידן האימפריות: טיוואנאקו (Tiwanaku) ווארי (Wari)
טיוואנאקו הם אחת התרבויות המשמעותיות ביותר באיזור רכס האנדים. במהלך השנים 600-1000 לספירה הם שלטו על איזורים שכיום משתרעים על פני חלקים מפרו, בוליביה וצ'ילה, ומשני תודעה היו חלק מרכזי מהתרבות שלהם. בכל רחבי הטריטוריה של הטיוואנאקו נמצאו מאות רבות של לוחות (Snuff Tablets), קשים, וכפיות הסנפה מגולפים מעצם ומעץ באינספור אתרים שונים.
ממצא יוצא דופן נמצא באתר ארכיאולוגי סמוך להר סחמה בבוליביה בשטחם של הטיוואנאקו – שק עור קטן ושמור היטב המתוארך לסביבות שנת 1000 לספירה שהכיל את כלי הסנפה רבים, כמו גם שאריות אבקה. לאחר בדיקות כימיות של השק, נמצאו בו שרידים של מספר חומרים פעילים – קוקאין מצמח הקוקה, בופוטנין מצמח הוילקה, וכן DMT והארמין, שני החומרים הפעילים במשקה איוואסקה – שחלקם מגיע מהאמזונס ונסחרו לאורך מאות קילומטרים. על בסיס התדירות של המצאות כלי הסנפה בקברים מתקופה זו, משוער שכמחצית מהגברים של הטיוואנאקו עשו שימוש במשני תודעה.
מצפונית לטיוואנאקו קמה באותה תקופה האימפריה של הוארי, שהפכה את החומרים הפסיכואקטיביים למרכיב מרכזי בדיפלומטיה המדינית. לוחות וכלי הסנפה אחרים כמעט ולא נמצאו באתרים של אימפריית הוארי, ועדיין הוילקה לא נעדרה מהתרבות שלהם. הוארי שילבו את אבקת הווילקה בתוך הצ'יצ'ה, בירת תירס מותססת, וכך יצרו משקה פסיכואקטיבי חזק שהוגש במשתאות ענק ממלכתיים, שנועדו לקשור בריתות הדוקות בין השלטון המרכזי למנהיגים מקומיים.
3. האינקה, הקונקיסטידורים, והמסקנות לימינו אנו
במאה ה-13 עלתה אימפריית האינקה, האימפריה הגדולה ביותר בדרום אמריקה הפרה-קולומביאנית. בשיאה, השטח של אימפריית האינקה התפרש על חלקים של פרו, אקוודור, בוליביה, קולומביה, ארגנטינה, וצ'ילה – שטח המקביל בגודלו לאימפריות הגדולות של אירופה ואסיה. האינקה, שדגלו בריכוזיות שלטונית הדוקה, בירוקרטיה קפדנית ושליטה צבאית ישירה, דחקו את השימוש ההמוני בחזיונות פסיכדליים בלתי צפויים. במקום זאת, הם מיסדו את השימוש בצמח קוקה ובצ'יצ'ה אלכוהולית סטנדרטית לצורכי פולחן וסולידריות. החומרים ההלוצינוגניים העוצמתיים איבדו את מעמדם כטכנולוגיה פוליטית מרכזית וצומצמו לפולחנים מקומיים ומוגבלים יותר.
המכה הסופית למעמדם התרבותי של משני התודעה הגיעה עם הפלישה הספרדית בשנת 1532. הכובשים האירופאים והמיסיונרים הקתולים ראו בשימוש באנתאוגנים ביטויים של עבודת שטן וכישוף, ופתחו במסעות רדיפה נרחבים לעקירת המנהגים המקומיים. צמחי הרפואה והטקסים הקדושים נאסרו בחוק, והשפעתם רחבת ההיקף על החברה האנדית ירדה למחתרת, תוך שהיא משתמרת בעיקר במסורות ריפוי מסורתיות ובשווקים מרוחקים.
ממצאים כגון אלו קוראים לנו לחשוב מחדש על האופן שבו אנחנו רואים את מערכת היחסים בין תרבויות אנושיות למשני תודעה. שימוש בחומרים מהסוג הזה הוא לא נחלתם הבלעדית של קבוצות שוליים מוזרות, וגם אינו מסתכם בתופעת לוואי של טקסי שמאניים. בתרבויות אלו, משני תודעה היו מנוע מרכזי של ארכיטקטורה, אמנות, מסחר בין-אזורי, פוליטיקה ומדינאות. ההבנה כיצד חוויות תודעתיות עמוקות שימשו לבניית מיתוסים קולקטיביים והיררכיות חברתיות חושפת פרק מרתק ביכולתן של חברות קדומות לרתום את הפסיכולוגיה והנוירוביולוגיה לטובת יצירת ציוויליזציות מורכבות – וחושפת בפנינו עוד חלק בפאזל המורכב של השפעותיהם התרבותיות של פסיכדלים.
