נכתב על ידי גיא רמות. את קלפי האינטגרציה של גיא, Reverie, אפשר לרכוש במחיר מיוחד דרך עמוד המוצרים שלנו.
אנחנו עוברים אינספור חוויות במהלך החיים. חלקן חולפות כמעט בלי להשאיר סימן, ואחרות ממשיכות ללכת איתנו הרבה אחרי שהסתיימו.
כמובן שחוויה פסיכדלית, אבל גם טיול משמעותי, לידה, חתונה, מעבר דירה, פרידה, תקופה של מילואים, אובדן, ריטריט, טקס רוחני, משבר, התאהבות. לפעמים אפילו שיחה אחת שנגעה במקום עמוק. כל אלו, הן חוויות שמשנות, ולו לרגע, את האופן שבו אנחנו חווים את עצמנו ואת המציאות, ולכן הן למעשה – משנות תודעה.
אז האירוע הסתיים, חזרנו הביתה, המשכנו לשגרה – אבל משהו בתוכנו עדיין נמצא שם.
כששואלים אותנו איך היה, אנחנו אומרים:
"מדהים."
"קשוח."
"משנה חיים."
"היה מטורף."
ואולי מספרים כמה פרטים.
אבל חוויה שלמה לא באמת נכנסת למילה אחת.
יש בה גוף וזיכרון, אנשים ורגעים, פחדים ומשאלות, דברים שקיבלנו ודברים שלא קרו, חלקים בעצמנו שפגשנו, מחשבות שעלו, רגשות שלא תמיד ידענו לתת להם שם. לפעמים יש בה תובנה שאנחנו רוצים לקחת איתנו הלאה. ולפעמים נשאר משהו שאנחנו בכלל עוד לא יודעים להסביר.
הפער הזה – בין לעבור חוויה לבין לעכל אותה ולהפוך אותה לחלק מאיתנו – נמצא בלב המושג אינטגרציה.
חוויה משמעותית לא בהכרח הופכת לשינוי משמעותי.
המושג "אינטגרציה" זכה בשנים האחרונות לתשומת לב רבה בעיקר סביב העולם הפסיכדלי. אז בוא רגע נבין, מה זו אינטגרציה?
סקירה תיאורטית קצרה
אינטגרציה (האחדה בעברית), מוזכרת לא מעט בספרות הפסיכואנליטית, וכמובן בהקשר הפסיכדלי.
לפי ביון, תיאורטיקן פסיכואנליטיקאי שאהוב עלי במיוחד, אינטגרציה הינה תהליך חיבור בין חלקי עצמי. תהליך בו חוויה גולמית הופכת לחוויה שניתן להרגיש, לחשוב ולמקם בתוך העצמי.
לפי ביון, אינטגרציה מתרחשת בתוך יחסים כבר בשלבים מוקדמים של הילדות, כך שחוויה גולמית גופנית מופקדת אצל האם, אשר מעבדת (דרך Reverie), ומחזירה משהו שהתינוק יכול לשאת. לדוגמה, תינוק אשר מרגיש רעב חש מצוקה גופנית, האם קולטת זאת, מבינה כי מדובר ברעב, מכינה עבורו חלב, משקפת לו שהוא רעב, מכינה ומגישה עבורו חלב. כך, היא למעשה מתמירה תחושה פיזית למשמעות. כך, נפש מעובדת היא למעשה תחושה פיזית שיש לה שם, מחוברת לרגש, ומקושרת למשמעות שניתן לשאת ולתפוס.
גם ויניקוט, תיאורטיקן נוסף, מדבר על אינטגרציה כחיבור של חלקי עצמי, אשר מתרחש כחלק ממרחב ביניים של משחק, לו הוא קורה "מרחב פוטנציאלי". הוא כותב כי "אינטגרציה לא מתרחשת מתוך מאמץ לחשוב, אלא מתוך מרחב שבו ניתן להיות, לשחק ולהתגלות". לדידו, אינטגרציה הינו תהליך שמתאפשר רק בתוך סביבה מחזיקה".
דניאל סטרן מדבר על כך שאינטגרציה קורית דרך הפעלה מחדש של החוויה בהווה. בציר של כאן ועכשיו – החוויה מתעוררת, הגוף מגיב, היחסים מופעלים, ונפתחת אפשרות לשינוי.
סטיבן מיטשל טוען כי אינטגרציה נפשית היא היכולת לנוע בין מצבי עצמי שונים בלי להתפרק או להתנתק מהם. פיליפ ברומברג מחזק אותו ומעלה את כי אינטגרציה היא היכולת "לעמוד במרחבים" בין מצבים שונים מבלי לאבד את עצמך. כך שאם דיסוציאציה היא ניתוק בין המצבים, אינטגרציה מהווה את הגשר החי ביניהם.
גם בהקשר הפסיכדלי, אמנם אין הגדרה יחידה ומוסכמת למונח, אבל סקירת ספרות מצאה כמה רכיבים שחוזרים שוב ושוב: חזרה אל החוויה, עיבוד שלה, יצירת משמעות, חיבור בין חלקים שונים שלה, והבאת משהו ממנה אל החיים עצמם.
על-פי MAPS, אינטגרציה היא תהליך של יצירת פשר מהחוויה הפסיכדלית והטמעתה בחיי היומיום. בהרחבה, זהו תהליך שבו האדם חוזר אל החוויה הפסיכדלית ועוסק בה באופן פעיל – בניסיון להבין אותה, לעבוד דרך התכנים שעלו בה, לתרגם ולעבד אותם. באמצעות מאמץ מכוון ופרקטיקות תומכות, התהליך מאפשר בהדרגה לקלוט ולשלב את הלמידה והתובנות שעלו בחוויה בתוך החיים, ולנוע לעבר איזון ושלמות גדולים יותר – הן בעולם הפנימי (גוף-נפש-רוח), והן בחוץ, באורח החיים, ביחסים החברתיים ובקשר לעולם הטבע.
מחקרים בתחום האינטגרציה הפסיכדלית מבחינים בין שני דברים שונים (אך קשורים): רפלקציה על החוויה ויישום שלה בחיי היומיום. במילים אחרות, להבין משהו הוא רק חלק מהתהליך, השאלה היא גם מה קורה להבנה הזאת כשאנחנו חוזרים לחיים, לזוגיות, לעבודה, לגוף, להרגלים ולשגרה.
אבל כמו שכתבתי לעיל, אין סיבה להשאיר את הרעיון הזה רק לעולם הפסיכדלי.
אפשר לחשוב על אינטגרציה כתהליך אנושי בסיסי: הניסיון לחבר בין משהו שעברנו לבין האדם שאנחנו עכשיו. כי חוויות לא משנות אותנו רק משום שהן היו עוצמתיות. לפעמים אנחנו חוזרים מטיול ששינה את חיינו – ותוך שבועיים חוזרים בדיוק לאותה שגרה. אנחנו יוצאים מתקופה ארוכה של מילואים, אבל חלק מאיתנו עוד לא חזר.
אנחנו מתחתנים, יולדים ילד, מסיימים לימודים או עוברים משבר – ומיד ממשיכים לדבר הבא. לפעמים הייתה חוויה נהדרת, אבל הרבה פעמים אנחנו לא עוצרים לשאול: מה בעצם היה שם? מה גיליתי? מה אני רוצה לזכור? מה השתנה בי?
אינטגרציה מתחילה מהאפשרות לא למהר הלאה. חלקנו נוטים לעשות זאת רק אחרי חוויה פסיכדלית, מבלי להבין שהחיים שלנו רצופי חוויות משנות תודעה גם בלי חומרים.
ויש חשיבות לתת למה שקרה מקום כחלק אינהרנטי מהחיים.
מודל המטריצה של האינטגרציה
כשאנחנו חושבים על עיבוד, קל לדמיין שני אנשים יושבים ומדברים על מה שקרה.
אבל חוויה אינה קיימת רק כסיפור.
היא יכולה להישמר בכיווץ בבטן, בזיכרון של מבט, במחשבה שחוזרת שוב ושוב, ביחסים שהשתנו בעקבותיה, בתחושת כוח חדשה, בבושה, בשאלה על מי אני עכשיו – או דווקא בדבר שמעולם לא נאמר. המחקר הפסיכותרפויטי עצמו מבחין בין כמה תהליכים שונים בעבודה עם רגש: מודעות ועוררות רגשית, ויסות, התבוננות ויצירת משמעות, וטרנספורמציה רגשית. כלומר, גם מבחינה טיפולית, "לדבר על הרגש" הוא חלק מצומצם מהתמונה.
ברבים מהמעגלי עיבוד ואינטגרציה שהשתתפתי או הנחיתי יצאתי מתוסכל ועם תחושה שהיה כאן רק שיתוף (ולעיתים גם פידבק), אבל לא התרחשה אינטגרציה. התאוריות מדברות על חיבור בין חלקי עצמי והטמעה בחיי היומיום, אבל מה בפועל קורה? איך עושים את זה בפועל?
באופן אישי, היתה חסרה לי מפת דרכים לאינטגרציה. מתוך הצורך הזו, פיתחתי את מודל המטריצה של האינטגרציה.
המטריצה אינה פרוטוקול שאמור לקבוע לאדם איך לעבד חוויה. היא יותר דומה למפה. בקליניקה היא עוזרת לי גם לאתר חסמים ולהתאים התערבויות טיפוליות בהתאם, אבל היא בעיקר עוזרת להבין כיצד לנוע, בין אילו חלקי עצמי, אילו רבדים, ואיך לעשות את התנועה הזו של האינטגרציה.
המפה הזו מנסה לשאול איפה בחוויה עדיין יש משהו שמבקש מקום, ואיך לנוע בין חלקי הנפש.
השראה למודל היתה המטריצה שפותחה על-ידי שלמה מנדלוביץ' להתערבויות טיפוליות בקליניקה, אשר רואה את המפגש הטיפולי בתוך ממדים שניתן לנוע עליהם (הצירים שם הם ציר 1 – תוכן, קשר, מרחב, וציר 2 – המטפל והמטופל).
המודל גם נשען על הממדים ש-MAPS ממליצה לעבור באינטגרציה – גוף, נפש (תודעה/מיינד), רוח (משמעות, תכלית), יחסים וקהילה, אורח חיים, טבע.
המודל המטריצה של האינטגרציה בנוי משני צירים המתחברים למטריצה של 4X4: 4 ממדים של החוויה, 2 ממדים של סט וסטינג וכן שני ממדים של זמן – הזמן החוויה עצמה וכאן ועכשיו (זמן העיבוד).
המטריצת האינטגרציה: חוויה נפשית היא מרחב, לא קו
המטריצה מתייחסת לארבעה ממדים מרכזיים של החוויה:
- הממד הגופני – תחושות, עוררות, נשימה, כאב, עונג, תנועה, זיכרון סומטי.
החוויה מתקיימת גם דרך נשימה, מתח, כיווץ, התרחבות, כאב, עונג ותנועה. החזרה אל הגוף מאפשרת רובד שלא תמיד נגיד דרך הסיפור והמילים, ולבחון גם מה מתעורר בגוף כאן ועכשיו. הגוף הוא הרבה פעמים המפתח לחזרה וכניסה לתחושות ורגשות שעודנן קיימות וחיות בתוכנו. פעמים רבות, מטפלים שואלים "איפה זה מרגיש בגוף?", ופעמים רבות קשה לענות, או שבזאת נגמרת החקירה. בעבודה עם הגוף אני ממליץ להתמקד על שני מוקדים עיקריים – הראשון הוא הנשימה. לעיתים לא נושמים, לקוחים נשימה עמוקה, שטוחה מדי, דפוס הנשימה משתנה. נשימה עמוקה ואיטית, בעיקר כשעושים אותה יחד, מאפשרת למערכת להירגע, לעכל ולעבד את גם את התוכן הנפשי שעלה. שנית, תנועה של התרחבות או כיווץ – פשוט לשים לב האם יש התרחבות או כיווץ. במידה ושמנו לב אחד מהם, אפשר קצת לחקור ולהיכנס, וגם פשוט לקחת נשימה ולנסות להרפות.
עולם הגוף הוא עולם חקירה שלם, אבל הייתי מתמקד בעיקר בשני המוקדים האלה.
- הממד הרגשי־מנטלי – רגשות, מחשבות, דימויים, אמונות, פחדים, משאלות ותובנות. איך הם עלו ואיך התמודדנו איתם בחוויה, וכיצד היום. ניתן גם להתייחס ליכולת שלנו לויסות כחלק מההתמודדות עם הרגשות, האם נתנו להם מקום, האם שיתפנו, פעלנו לפיהם, איך הם השפיעו עלינו וכו'.
לעיתים מה שהבנו בזמן החוויה נראה אחרת לגמרי כשאנחנו חוזרים אליו ממרחק. כאן יש לשים דגש – אנחנו יכולים, בטח בחוויה פסיכדלית, לחוות יותר מרגש אחד בו זמנית. לעיתים המורכבות הזו יוצרת תחושת בלבול או מתח, שלא תמיד מובנים לנו במהלך הטריפ.
- הממד הבינאישי – האנשים שהיו שם, היחסים איתם, קרבה וריחוק, מה ביקשנו מהאחר, מה קיבלנו ומה לא, מתי היינו צריכים תמיכה ועזרה, והאם הצלחנו לבקש, מערכות יחסים מופנמות ודפוסי היקשרות.
הממד הבינאישי גם הוא עולם שלם ומורכב. הוא מאפשר להתבונן באופן שבו החוויה נגעה ביחסים שלנו – ובאופן שבו היחסים השפיעו עליה. פעמים רבות, יש נטיה ללכת ל"זה תמיד קורה לי", או לחקירת דפוסים שהיו לי מול ההורים וכו'. אני ממליץ, בזמן העיבוד, להישאר בגבולות החוויה שאותה מעבדים. בסוף, אפשר גם לדבר על מה קורה לי במערכות-יחסים אחרות, בהווה או בעבר. אבל יש חשיבות לתת מקום למה שהיה בחוויה, ולה לתת מקום. כך אולי יהיה ניתן גם להתחיל שינוי.
- ממד המשמעות – מה החוויה אומרת עליי, מה השתנה באופן שבו אני תופס את עצמי ואת חיי, ואילו שאלות קיומיות או ערכיות היא עוררה. כאן נכנס גם הממד הרוחני ושאלת הקיום, אמונה, מוסר, היחסים עם הטבע ועם אלוהים.
ממד זה מתייחס לדיבור פנימי עמוק, לסכמות עמוק שלנו על עצמנו ועל העולם. גם בפן הערכי-מוסרי, מה המשמעות שלי בחוויה (או בעולם בכלל) ומה המשמעות של החוויה עבורי.
לדוגמה, במידה והייתי בטקס רוחני, להבין מה המשמעות של הטקס עבורי, איך פגשתי את התכנים שעלו שם וכו', וגם מה היתה המשמעות שלי בטקס, איך השפעתי, מה הנוכחות שלי העניקה. דוגמה נוספת, היא למשל לוחם בלחימה – האם הייתי מוסרי, האם המלחמה היתה מוסרית, מה זה אומר עלי שאני לוחם וכו'.
יש לתת הרבה כבוד ומרחב לתחושה ולחוויה הסובייקטיבית. בזמן העיבוד, ניתן גם להבין מה המשמעות של תהליך העיבוד הזה עבורי.
שום ממד אינו חשוב יותר מהאחרים, ואין צורך לעבור בכולם. הרעיון הוא לא להשלים רשימה, אלא לאפשר תנועה בין זוויות שונות של אותה חוויה. לפעמים, כששער אחד אינו נפתח, דווקא שאלה מממד אחר מאפשרת לראות משהו שלא יכולנו לראות קודם.
אלא שכל אחד מהממדים האלה יכול להיפגש משתי נקודות בזמן.
- האז־ושם – החוויה כפי שהתרחשה.
- הכאן־ועכשיו – מה קורה בי כרגע, בזמן שאני נזכר בה, מדבר עליה או פוגש אותה מחדש.
ההבחנה הזאת חשובה.
אני יכול לספר שבאותו רגע פחדתי – אבל מה קורה בגוף שלי עכשיו כשאני מספר על הפחד?
אני יכול לספר שהרגשתי מאוד קרוב לאדם מסוים – אבל מה קורה בינינו היום?
אני יכול לתאר תובנה שהייתה לי – אבל האם היא עדיין חיה בי, או שהיא הפכה לסיפור יפה שאני יודע לספר?
אנחנו מכירים את התנועה הזאת מחוויות טראומתיות שמפעילות אותנו – למשמע קורקינט או אופנוע מונע, אנחנו קופצים כאילו יש אזעקה – ובפוסט טראומה, נדרכת מערכת העוררות הסימפטית ומפעילה את הגוף כאילו יש כאן ועכשיו סכנה.
מצד שני, לעיתים יש ניתוק בין החוויות ואנחנו מרגישים כאילו אנחנו מדברים על אדם אחר שחווה את האירוע, וקשה לנו לגעת ולהרגיש חיבור לכך שלמעשה זה היה אנחנו.
אני מזכיר את דניאל סטרן (שציינתי לעיל) שמעלה כי שאינטגרציה קורית דרך הפעלה מחדש של החוויה בהווה. בציר של כאן ועכשיו – החוויה מתעוררת, הגוף מגיב, היחסים מופעלים, ונפתחת אפשרות לשינוי.
וגם מההבנה ששינוי מתרחש אך ורק בציר של הכאן ועכשיו. למעשה, הציר של האז ושם קיים בזיכרון בלבד (הנפשי והגופני), וניתן לגשת אליו דרך הפעלה מחודשת שלו כאן ועכשיו. כך, התנועה בין הממדים האלו, מהווה גשר משמעותי מאוד של אינטגרציה וחיבור בין חלקים שונים.
וכאן נכנסים שני מושגים מוכרים במיוחד מהעולם הפסיכדלי Set ו-Setting.
ה-Set הינו העולם הפנימי (mindset) שאנחנו מביאים אל החוויה: מצב רגשי, ציפיות, כוונות, פחדים, צרכים והיסטוריה.
ה-Setting הוא ההקשר שבו היא מתרחשת: המקום, האנשים, היחסים, האווירה והתנאים הסובבים אותנו.
כך, הסט והסטינג עוזרים לנו להבין לא רק מה קרה, אלא גם את ההקשר שבתוכו הוא קיבל משמעות.
אבל גם כאן אפשר לחשוב על שני זמנים.
לא רק מה היה הסט והסטינג אז בחוויה, אלא מהו הסט והסטינג עכשיו, כשאנחנו חוזרים לחוויה, במהלך העיבוד.
מי אני היום כשאני פוגש אותה?
מה מצב הרוח והמצב הנפשי והגופני שלי עכשיו?
איפה אני נמצא?
עם מי אני מדבר עליה?
מה קורה ביחסים בינינו?
האם אני עכשיו במקום בטוח?
ברצוני להתמקד בסטינג של הכאן ועכשיו. מעבר למה התנאים בסביבה ואיך אתה מרגיש איתם, יש כאן נדבך חשוב. בטיפול ותהליכי עיבוד מונחים הוא מייצר את הקסם וזה – "מה המרחב יכול לאפשר לך?". כלומר מה הפוטנציאל שהמרחב יכול לאפשר. איזה רגשות אפשר להרגיש כאן, על מה אפשר לדבר, איזה משמעות ניתן להביא, מה אתה יכול להגיד לי עכשיו (ומה לא?). פעמים רבות, זהו המפתח לעיבוד מוצלח – האם אני אשאר באותם דפוסים, או שהמרחב מאפשר לי להתרחב מעבר לגבולות שהתודעה שמה לי, ולשנות ולהתרחב למרחב חדש בו זה אפשרי.
כך, יכול להתבצע תיקון וריפוי כאן ועכשיו, לדברים שעלו בחוויה שם ואז. למשל – בחוויה לא הצלחתי לבכות או לבקש עזרה. במרחב של העיבוד – האם אני יכול לבכות, לבקש עזרה, לשתף? כך, ייתכן ואני אצליח לממש, מה שלא הצלחתי בחוויה עצמה.
כשחושבים על זה, כך נראית הרחבת תודעה.
ואם חוזרים למודל, מתקבלת מטריצה של 16 נקודות מפגש אפשריות – 16 שערי אינטגרציה.
לא 16 שלבים שחייבים לעבור בהם, אלא 16 דלתות שאפשר לפתוח.
המפה הזו מהווה מפת דרכים עליה ניתן להישאר בתוך שער האינטגרציה, או לנוע בין שערי אינטגרציה שונים, בין ממדים שונים ובין צירי זמן שונים.
לפעמים צריך להפסיק להעמיק
אחד הרעיונות החשובים במטריצה הוא שאינטגרציה אינה תנועה בכיוון אחד.
אנחנו רגילים לחשוב שעבודה רגשית טובה היא עבודה שהולכת "עמוק יותר".
אבל עמוק יותר אינו תמיד טוב יותר.
אדם יכול לספר שוב ושוב מה קרה, ובכל פעם להישאב מחדש לאותה חוויה. אדם אחר יכול להבין אותה באופן אינטלקטואלי מצוין, אך להישאר מנותק ממה שהוא מרגיש. ואדם שלישי יכול להיות מוצף כל כך, שהדבר האינטגרטיבי ביותר עבורו כרגע אינו להיזכר בעוד פרט – אלא להרגיש את הרגליים על הרצפה ולראות שהוא נמצא כאן.
לכן השאלה אינה רק: כמה עמוק הגענו, אלא: האם יש תנועה?
תנועה מהסיפור אל הגוף, מהגוף אל הרגש, מהרגש אל היחסים, ממה שקרה אז אל מה שקורה עכשיו. מהכאב אל המשאבים שאפשרו לי לעבור אותו. מהתובנה אל החיים. וגם – מהעומק בחזרה אל פני השטח. אינטגרציה טובה מאפשרת לנוע.
Reverie – המסע שאחרי המסע.
קלפים לעיבוד, העמקה ואינטגרציה של חוויות, תקופות ומסעות
לפני מספר שנים, כשהייתי בשנת התמחות במחלקה סגורה בבית החולים הפסיכיאטרי 'שלוותה', ובת-זוגי אופיר הייתה בשנת הסטאז' שלה ברפואה. המעברים החדים בין שגרה לחירום, לצד אירועי המלחמה, הבהירו לנו עד כמה כולנו זקוקים לכלי נגיש שיודע לייצר מבנה בתוך הכאוס, תוך שמירה על בחירה ומרחב אישי. שילבנו גם הרבה אירועים, טקסים ופסטיבלים, וגם כשעשינו אינטגרציה – הרגיש שמשהו חסר. היינו צריכים משהו מעבר לשיתוף בלבד.
אופיר פשוט העלתה את הרעיון ליצור כלי שיאפשר עיבוד ואינטגרציה באופן נגיש ופשוט, שהיה חסר לנו. ומשם הכל היסטוריה.
המרחב שהקלפים יוצרים – מקום למה שעברנו, לראות, להיראות, להקשיב לקרובים לנו פותחים את הלב ועבורנו לבטא את מה שקורה לנו בפנים, שהוא מרגיש פשוט קסם.
הם בנויים באופן תהליכי והדרגתי – 3 שלבים: פתיחה, העמקה וסיום.
שלב הפתיחה – כחלק מתהליך האינטגרציה, הפתיחה עוזרים לנו להיכנס ולחזור בדמיון לחוויה, לעורר אותה בכאן ועכשיו, להיזכר בכוונות והלך הרוח שלנו לקראתה, ולהתחיל לחבר את מי שהיינו ומה שעברנו, למי שאנחנו עכשיו.
שלב ההעמקה – בנוי משלוש רמות עומק, המאפשרות כניסה הדרגתית לחוויה. בכל הרמות ישנן שאלות שמובילות לחקירה של החוויה מזוויות ורבדים שונים. בנינו את השאלות מתוך 6 תמות עיקריות: הממד הגופני, שיח פנימי, רגשות קושי וכאב, כוחות ומשאבים פנימיים, הממד הבינאישי, הסטינג.
התמה של ממד המשמעות לא מופיעה כתמה נפרדת ממנה גזרנו שאלות, אך היא יכולה להופיע ולהעלות בכל אחת מהשאלות.
המטרה אינה לענות על שאלה מכל קטגוריה, אלא לאפשר לחוויה להיראות מזוויות שונות. הרבה פעמים השאלה החשובה ביותר היא דווקא השאלה שלא היינו חושבים לשאול. שלוש רמות העומק מאפשרות לעשות זאת בהדרגה. ההדרגתיות חשובה משום שהאדם נשאר בעל הבית של התהליך. גם באתר Reverie מודגש שהמשתתף בוחר את הקצב ואת רמת העומק המתאימה לו.
לא כל חוויה צריכה להיפתח עד הסוף, לא כל שיחה צריכה להפוך לטיפול ולא כל שאלה שקיימת בחפיסה צריכה להישאל.
שלב הסיום – מטרתו לאסוף את התהליך ולהניח כוונות להמשך הדרך. מה הייתי רוצה להטמיע בחיי להמשך.
מה אני לוקח מהשיחה הזאת, תובנות, תחושות, מסקנות. וגם, לא פחות חשוב, להגיד – מספיק להיום. לא צריך הכל בבת אחת, אפשר לתת כבוד למה שעלה וקרה.
מה הקלפים מאפשרים?
כאן עולה שאלה מעניינת. אם אפשר פשוט לדבר – למה צריך קלפים?
דווקא משום שלפעמים קשה "פשוט לדבר".
כשמישהו שואל אותנו ישירות "איך היה?", אנחנו נוטים לפנות לסיפור שכבר בנינו לעצמנו.
"היה מדהים"
"היה קשה"
"הבנתי שאני צריך לשחרר"
זה לא בהכרח לא נכון. אבל לפעמים זו כבר הגרסה הערוכה של החוויה. קלף מכניס למפגש דבר נוסף.
הוא יכול לשאול שאלה שאף אחד מהמשתתפים לא תכנן לשאול, ופתאום השיחה פונה למקום אחר.
"מה רצית ולא התאפשר?"
"מה הגוף שלך זוכר?"
"מי היה משמעותי עבורך?"
"מה נתן לך כוח?"
השאלה אינה בהכרח עמוקה יותר. היא פשוט פותחת שער אחר.
מרחב ביניים משחקי
אפשר להבין משהו מהאיכות הזאת דרך החשיבה של דונלד ויניקוט על משחק ועל מרחב ביניים.
ויניקוט ראה במשחק מרחב מיוחד שבו המציאות הפנימית והמציאות החיצונית יכולות להיפגש מבלי שאחת מהן תצטרך לבטל את האחרת. זהו מרחב שבו אפשר לנסות, לדמיין, ליצור ולהיות פחות כבולים לתשובה אחת נכונה.
קלף יכול לפעמים למלא תפקיד דומה.
אם אני יושב מול בת הזוג שלי ושואל:
"למה לא סיפרת לי מה הרגשת?"
השאלה מגיעה ממני. יש לה היסטוריה. אולי יש בה ביקורת, ציפייה או כאב.
אבל אם שלפנו יחד קלף ועליו שאלה על דבר שלא הצלחנו לבטא בתוך החוויה – פתאום יש בינינו משהו שלישי.
השאלה נמצאת על השולחן.
אנחנו יכולים להתבונן בה יחד.
במובן הזה, המשחקיות אינה קישוט של העיבוד. היא יכולה לשנות את התנאים שבהם השיחה מתרחשת.
הממד המשחקי מסייע להפחית הגנות ולאפשר ביטוי פתוח יותר. מבחינה מקצועית, אולי מדויק יותר לומר שהמשחק אינו "עוקף" את ההגנות, אלא עשוי לרכך את הדרישה לענות באופן ישיר ומיידי.
הוא מזמין אסוציאציה, סקרנות, הפתעה ולפעמים האפשרות לחשוב משהו שעוד לא חשבנו.
עיבוד מתחיל בהקשבה, לא בשאלה הבאה
אפשר להחזיק את הקלפים הטובים בעולם ועדיין לא ליצור מרחב אינטגרטיבי.
כי אינטגרציה אינה רק פונקציה של השאלה שנשאלה.
היא תלויה גם במה שקורה אחרי התשובה.
כשאדם מספר משהו משמעותי, האינסטינקט שלנו הוא לעיתים לעזור, להסביר, לייעץ, לספר שגם לנו קרה משהו דומה.
אלא שלפעמים הדבר החשוב ביותר הוא דווקא לא לעשות דבר.
להקשיב. להיות בנוכחות. להרגיש ולא להגיב.
לנסות להבין מה היה שם עבור האדם שמולנו, לפני שאנחנו הופכים את החוויה שלו למשהו שאנחנו כבר מכירים.
הקשבה אמפתית אינה אומרת להסכים עם כל פרשנות של האחר. היא אומרת לנסות לפגוש את החוויה מבפנים.
לא תמיד חייב להיות שעור
לפעמים הדבר שאנחנו צריכים לקחת מהחוויה הוא לא תובנה חדשה אלא את הזכות לומר:
זה היה קשה.
אינטגרציה אינה בהכרח להפוך כל כאב לצמיחה, וכל חוויה לתוכנית פעולה. היא יכולה להיות גם היכולת להחזיק חלקים סותרים של החוויה בלי למהר לפתור אותם: היה נפלא והיה נורא. רציתי שזה ייגמר ואני מתגעגע לזה. אני אוהב את מי שהפכתי להיות ואני מתאבל על מי שהייתי. קרה לי משהו משמעותי ואני עדיין לא יודע מה הוא אומר. גם אי־הידיעה יכולה להיות שער. ההסכמה לא לדעת, לשהות עם רגש כלשהו, בלי לנסות להרגיע או לשנות אותו.
העניין הוא לתת מקום למה שעברנו ומה שעוד קיים בתוכנו, ולהיות במרחב וחופש מולם. להיות בתנועה, ולשתף ולבטא את מה שקורה בפנים. דרך השיתוף, אנחנו גם מגלים מה קיים ומה אנחנו מרגישים, נותנים לקול להדהד בנו ובאחרים, ליצור תנועה וכך גם התמרה רגשית ונפשית. היכולת לחבר את מה שעברנו, לחיים שאנחנו רוצים לחיות. לקחת אחריות על מה שעברנו, לקבל את החיים שלנו ולבחור כיצד היינו רוצים לחיות אותם.
